לקחת פסק זמן כדי לגדול

בפרשתנו, יעקב יוצא מבאר שבע והולך צפונה בדרך גב ההר (ציר כביש 60) כשמטרתו להגיע לקרובי משפחתו בחרן. לאיש צעיר וחסון מדובר על כעשרה ימי הליכה, ויש לצפות שאכן יגיע תוך זמן קצר לתחנתו הסופית. אבל יעקב עושה באמצע הדרך סיבוב, ומגיע לבית מדרשם של שם ועבר. שם הוא לומד אצל אבות אבותיו ומשלים את מה שלמד בבית אביו הצדיק יצחק לפי חשבונות חז״ל במשך 14 שנה. הוא 'נטמן' בבית מדרשם של שם ועבר, ורק אחרי ההשתלמות הארוכה הזו הוא יוצא מהמחבוא – מהמקום שבו הוא היה טמון, ומגיע תוך כמה ימים אל הבאר שליד העיר חרן.
השנים האלו הם לא חלק מהכרונולוגיה של יעקב. אם הוא היה כותב קורות חיים הוא לא היה מונה אותן. השנים האלו היו שנים חוץ-היסטוריות, שנים טמונות, שנים לא מתוכננות ולא מחושבות, מפני שהן חרגו ממה שהוריו תיכננו לו בעת יציאתו מבאר שבע. למעשה יעקב 'נעלם מהתנ״ך' ל – 14 שנה, והתמלא בתורה ובחוכמה בגן עדן נסתר, בבית המדרש הסודי הזה. שם הוא התבגר והתגבר והפך להיות יעקב אבינו. בבית המדרש הזה הוא נטמן, ורק כשהרגיש שהוא מלא בתורה, הוא נשק לזקניו, קיבל את ברכתם, והמשיך הלאה למשימתו לבנות את בית ישראל.
על הרבי מחב״ד זצ״ל מספרים שמעולם לא לקח יום חופש. אפילו לא יום אחד. הוא גר סמוך למשרדו בבניין 770 המפורסם, ויום יום, ללא יוצא מן הכלל עד לימי זקנותו, הוא היה צועד אליו בבוקר וחוזר ממנו אל ביתו בלילה. אולם זה טוב למי שהוא כבר עשוי, למי שכבר בנה את עצמו. בצעירותו גם הרבי מחב״ד זצ״ל עשה 'פסק זמן' בדרך המתוכננת לו כששהה בגרמניה ובצרפת בלימודים אקדמאיים ותורניים, ומי יודע כמה כוחות, ידע והבנה הוא נטל מהימים הללו ששימשו אותו כל ימי חייו. בכל אופן רוב בני האדם צריכים מדי פעם 'פסק זמן' פיזי ורוחני, כדי לגדול.
את פסק הזמן הזה העניקה הקורונה, ואולי מעז יצא גם קצת מתוק…