לשים סוף לתיאטרון האבסורד

זה היה צפוי: ברוב של שמונה שופטים מול אחד, הפך השבוע בית המשפט העליון את החלטתה של ועדת הבחירות המרכזית, והחליט לאשר את התמודדותה של מועמדת מפלגת “העבודה” לכנסת, אבתיסאם מראענה. בפסק דין בן 24 עמודים, עמדו השופטים שוב ושוב על משקלה הכבד של הזכות לבחור ולהיבחר שעמדה לצידה של מראענה, על כך שמראענה סיפקה התנצלויות והבהרות, ועל כך שהדמוקרטיה יכולה להכיל גם התבטאויות מקוממות.
כמעט השתכנעתי מהאזהרות החוזרות ונשנות בפסק הדין על כך שצעד של פסילת מועמד הוא קיצוני מאוד, ששמור למקרים חריגים במיוחד. כמעט השתכנעתי, אך אז נזכרתי שבתוך שנה אחת של שלוש מערכות בחירות רצופות, שכחו שופטי העליון את השבחים שהרעיפו על הזכות לבחור ולהיבחר ועל ההתבטאויות הקשות שהדמוקרטיה יכולה להכיל, ופסלו בהינף יד לא פחות משלושה מועמדיי עוצמה יהודית חבריי: ד”ר מיכאל בן ארי, ברוך מרזל ובנצי גופשטיין.
כדי להמחיש את האפלייה המובהקת שזועקת מפסקי הדין, נערוך השוואה פשוטה בין דבריה של נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, בפסק הדין בעניינה של מראענה, לבין פסק הדין בעניינו של בן ארי. לקרוא ולא להאמין.
בבקשה שהגשנו לפסילתה של מראענה, הראייה המרכזית שאותה הצגנו לועדת הבחירות (שקיבלה את הבקשה, ופסלה את התמודדותה של מראענה), ובהמשך לשופטי העליון, היא בהתבטאות המחרידה הבאה של מראענה, שאותה סיפקה בראיון עיתונאי למקומון “מגזין המושבות”, המופץ באיזור זכרון יעקב: “אם הייתי יוזמת תסריט אפוקליפטי, הייתי משמידה את זכרון יעקב. תדגיש, בלי להרוג. שתחזרו לארה”ב או לפולניה”. כך ממש. נשיאת העליון ושאר השופטים אף ציינו בפסק הדין כי הם משוכנעים שמראענה אכן אמרה את הדברים. אולם למרות זאת, כתבה חיות: “מכל מקום, במהלך הדיון שהתקיים לפנינו ביקשה מראענה את רשות הדיבור והצהירה באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי היא מתנצלת על התבטאויותיה… כפי שכבר נפסק… יש ליתן משקל להבעות חרטה ולהתנצלות של המועמד עצמו…
לפיכך, אני סבורה כי מכלול נסיבות העניין – הקשרה של הכתבה משנת 2008 וכן הבהרותיה והתנצלותה של מראענה בפנינו כעת – מטה את הכף לזכותה”. באשר לאמירה עצמה, שלא צריך להיות משפטן מופלג כדי להבין את משמעותה האסונית, כתבה הנשיאה כי “לא שוכנעתי כי איזו מן ההתבטאויות של מראענה ובכלל זה ההתבטאות בנוגע לזיכרון יעקב, עולה ולו בקירוב כדי תמיכה במאבק מזוין, לא כל שכן במאבק מזוין של מדינת אויב או של ארגון טרור”.
אך מה קרה כאשר ד”ר מיכאל בן ארי היה זה שעמד בפני שופטי העליון? ובכן, בבקשת הפסילה שהוגשה נגדו, הובאה התבטאות של ד”ר בן ארי נגד החיילים הבדואים המשרתים בצה”ל. כמו מראענה, גם לבן ארי ניתנה הזכות להשמיע את דבריו בקולו בדיון שהתקיים בעניינו בפני השופטים. ד”ר בן ארי התנצל על התבטאותו, וחזר בו ממנה ללא סייג.
“אם נשמע כאילו אני נגד בדואים זה חלילה וחס. אם יש נאמנות יש נאמנות אני מכבד ומוקיר את זה”, אמר בדיון. אך את הנשיאה חיות זה לא עניין. בפסק דינה, הכריעה: “למעט התנצלותו, החלקית יש לומר, בעניין החיילים הבדואים, בן ארי לא התנצל על דבריו ולא חזר בו מהם. הוא ניסה להעניק לדבריו פרשנות בדיעבד, אך זו, כאמור, אינה משכנעת משום שהיא אינה מתיישבת עם המשמעות וההקשר הטבעי של הדברים שנאמרו”.
אין צורך להכביר במילים. יש כאן חוסר שוויון משווע, שאין אפילו ניסיון מלאכותי להעניק לו תדמית אובייקטיבית. הדברים זועקים משורות פסקי הדין; הסבריו של בן ארי לדבריו “אינם מתיישבים עם המשמעות וההקשר הטבעי של הדברים שנאמרו”, אך הקריאה של אבתיסאם מראענה להשמיד את זיכרון יעקב לא מתקרבת, בעיניה של הנשיאה חיות, להוות עילת פסילה בגין תמיכה במאבק מזוין נגד מדינת ישראל.
רבים שואלים אותי, מדוע אני בכל זאת מגיש עתירות ונאבק בעולם המשפטי. התשובה היא, שיש שני דברים שאסור לנו לעשות: להתרגל ולהרים ידיים. אסור לנו להתרגל לכך שתומכי טרור מובהקים מוכשרים פעם אחר פעם להתמודדות לכנסת, ואוהבי ישראל הם אלו שנפסלים. ואסור לנו להרים ידיים: בבחירות הקרובות, יש הזדמנות נדירה לעשות, סוף סוף – סוף לתיאטרון האבסורד הזה. יש מפלגה אחת בלבד שמחויבת לרפורמה מקיפה ויסודית במערכת המשפט. מפלגת “הציונות הדתית” היא היחידה שמחויבת לרפורמה הזו, ורק אם ננצח בבחירות – יש סיכוי לממשלה שתעביר את אותה רפורמה שכולנו מייחלים לה.
בכל קונסטלציה אחרת, בין אם איילת שקד או יריב לוין יהיו שרי המשפטים, אך השותפים הפוליטיים שלהם יהיו לפיד או גדעון סער, לא ישתנה דבר. המצב הפוליטי והמספרים בסקרים מוכיחים שהסיכוי היחיד להקמת ממשלה כזו, תלויים בגודלה של “הציונות הדתית” בכנסת הקרובה. אם נהיה גדולים – זה יקרה, ובגדול.