לעיתים יש לי תחושה כאילו יש לי וייז מובנה במוח. מחשב מסלולים, מחפש דרכים. מהי הדרך קצרה ביותר ליעד הרחוק ביותר. כולל אפשרות של מסננים משלבים, שיהיה הכי זול ויעיל.
בהתאמה לגיל 40, כל הזמן טורדות אותי מחשבות מה עשיתי ומה אני עושה ומה אעשה, ומה עם הרצון הזה ומה עם החלום הזה, והמושגים של הזמן נבלעים במרוץ מחוגי השעון המסתובבים בנחת. איך יש להם נחת, כאילו הם לא ערים בכלל למשמעות של כל נשיקת מחוג במספר 12, ואני מנסה לייצב לי הסתכלות ושלווה ושביעות רצון מכל סיבוב.
ואז, כאילו בהפתעה, נוחתת עליי השעה שידעתי על בואה והתרגשתי לקראתה שמונה ימים: פגישה עם אליהו הנביא במקום העתיק בעולם – ברית מילה במערת המכפלה. זריקת פרספקטיבה. לשבת עם הסלולר החדיש ביותר במערה העתיקה ביותר.

כמה דורות של עבר, הווה ועתיד עוברים פה כל הזמן. איך לפעמים אני צריכה להגיע למציאות רחוקה (גם אם הדרך פיזית קרובה) כדי להתחבר לעצמי ולמצוא בעצמי פרספקטיבה. יש אירועים שמחברים אותי לנצח, לעתיד, דרך הווה עצוב כמו מחלקות מסוימות בבית חולים. ויש אירועים שמחברים אותי לנצח, לעתיד, דרך הווה שמח כמו ברית מילה. ועוד במערת המכפלה.
כשאני מתבוננת בקהל שהגיע קל להבחין שלכולם יש נגיעה בנצח. דור המייסדים נוגע בנצח בעיקר דרך העבר, ודורנו אנו נגוע בעיקר בתכנונים לעתיד. ובראייה לעתיד.
ופתאום זריקת היסטוריה כזאת באמצע החיים, ואני לגמרי יכולה לבחון את רחבת החנייה ואת הכניסה ואת המדרגות ואת אולם התפילה. אפילו הקבצנים ביום שגרתי כזה במערת הנצח נראים אחרת. כאילו יש להם קצת תקווה לעתיד, ולא כמו בחגים ובאירועים המוניים, שבהם בעיקר רואים עליהם שאריות עבר, לא תמיד מפואר.
ומהמדרגות הישנות האלה עולה בי השלווה. הגעתי בזמן. בדיוק בזמן. בנקודת החיבור בין תינוק זעיר לעם הנצח. בדיוק בשנייה הזאת של הברכה המרגשת בעולם עד בכי ודמעות. ולא רק של התינוק הנימול. בדיוק בנגיעה המיוחדת הזאת בנצח שבה הכול מתחבר. לא משנה לאן אלך, באיזו דרך, באיזה מסלול ומה העלות. יש לי נקודת חיבור, נקודת אחיזה במציאות, מעין עוגן של חיבור בנג'י ענקי שקוראים לו עם ישראל.
וכל עוד אני יודעת מאין אני באה, יש לי לאן ללכת. גם אם אני עדיין לא יודעת לאן. והכי חשוב: יש אלוקים ממעל. והוא קיים ונוכח. בעיקר כשאני מכניסה אותו. וזה הקאר-פול המוצלח ביותר. והדרך לנצח בטוחה בכל המסלולים.