חנוכה הוא חג שבו ישראל "מהדרין מן המהדרין". כולנו מוסיפים ועולים במספר הנרות בהידור וגם משתדלים להדליק בזמן שבו יוצאים ידי חובת כל השיטות, מייפים את החנוכייה ומפרסמים את הנס ככל יכולתם.
מהו האיזון בין ההידור האישי של האדם הפרטי לבין הדאגה לחבר, לשכן ולמכר, שלפעמים משלמים עליה מחיר באיבוד מדרגות של הידור לכאורה?
הדילמה היא בין הידור לעצמי לבין הידור בעזרה לחברי. את התשובה לשאלה זו מצינו בהלכות חנוכה. כותב המשנה ברורה (סימן תרעא סעיף ו): "אם יש לאדם שמן או נרות מספיק לכל הימים, ולחברו אין כלום, מוטב שידליק נר אחד בלבד כל יום, וייתן גם לחברו". בוודאי לא נעים כל כך להדליק רק נר אחד, אבל יותר הידור הוא לאהוב את החבר בבחינת "כל ישראל ערבים זה בזה".
נזכרים אנחנו במנהגו של החפץ חיים, בעל המשנה ברורה, לדלג על אמירת "שלום עליכם" בליל שבת קודש כאשר הגיע אליו אורח ממרחקים והוא רעב וצמא. היה החפץ חיים רגיל לומר כי המלאכים אינם רעבים והם יכולים להמתין, אבל האורח רעב מאוד. זה הידור אמיתי לשולחן של שבת.
מורנו ורבנו הגר"ד ליאור שליט"א פוסק בספרו שאדם ההולך להדליק נר חנוכה בבית אבות, וכשיגיע לביתו לא יהיה שם בזמן ההדלקה המובחר, מוטב שיהדר בהדלקה בבית האבות למי שזקוקים לו, ובבית ידליקו בני משפחתו בזמן או ידליק הוא מאוחר כאשר יחזור לביתו.
הגאון ר' שמואל יוסף זווין מספר ב'סיפורי חסידים' על הרב הקדוש רבי מרדכי מניכסיז שנתן לעגלון יהודי שסוסתו מתה, והיה מדוכדך מאוד בגלל שפרנסתו נהרסה, את כל הכסף שייעד כדרכו לקניית אתרוג מהודר. בכסף שקיבל מהרב קנה העגלון סוס חדש. "כל העולם יברכו על אתרוג, ואני אברך השנה על סוס", אמר הרב בחיוך. לבסוף סייעו משמיים והגיע לידיו אתרוג מהודר, וזכה לשני הידורים.
הרמב"ם כותב בהלכות מגילה: "מוטב לאדם להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו ובמשלוח מנות לחבריו… שאין שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח את האומללים הללו דומה לשכינה".
הרמח"ל ב'מסילת ישרים' מסכם את כל הנאמר: "ודאי שמי שמתכוון בעבודתו לטהר נפשו לפני בוראו למען תזכה למדרגות גבוהות, לא נוכל לומר שזו כוונה רעה, אכן לא נוכל לומר שזו הכוונה הטובה, כי עבודתו לצורך עצמו. הכוונה האמיתית… שיהיה האדם עובד רק למען כבודו של הקב"ה, וכבודם של ישראל, שלוותם וטובתם".
חודש טוב, וחנוכה שמח ומהודר!
