הבן שלי התרחק מאוד מהדרך. יש לו אידאולוגיות הפוכות משלנו, ואחרי הוויכוח האחרון הוא החליט שהוא גם לא מדבר איתנו. זה נמשך כבר חצי שנה. יש מה לעשות?
תשובה
אני רוצה לענות לכם על פי עיקרון שפגשתי בהגדתו של הרב אלי אדלר בעניין פסח שני. בליל הסדר אנו פוגשים את כל סוגי הבנים. את החכם, ששואל שאלות לעניין, את הרשע, שמוציא עצמו מן הכלל ובזה כופר בעיקר, את התם הלא מתוחכם אבל האהוב, ואת שאינו יודע לשאול, שאפילו לא מבין שיש פה שאלה, ואנו צריכים לעורר אותו בכל מיני הנהגות משונות. וכולנו מסובים יחד בליל הסדר ועונים בסבלנות לכל סוגי הבנים גם אם הם נראים אדישים או מתנצחים, ועל כל סוגי השאלות, לפעמים עד סוף הלילה, מתוך הבנה שכולם שייכים למהלך הגדול של יצאת מצרים, של היותנו לעם. כולם.
אבל האם כל הבנים הגיעו לשולחן הסדר? נראה לומר שאחרי הכול ארבעת הבנים אינם כוללים את כל הבנים. יש סוד עמוק עוד יותר, שמתגלה רק בחודש זיו, חודש אייר, בפסח שני: מתברר שיש בנים שנמצאים במצב קשה יותר מהבן הרשע: הבן ה'טמא' והבן ש'הלך בדרך רחוקה'. את הבנים האלה אנו פוגשים בפסח שני.
הדבר המדהים הוא שהם באים ושואלים (מה נזכרתם פתאום?): "למה נגרע לבלתי הקריב את קורבן ה' במועדו בתוך בני ישראל". ומשה אינו יודע את התשובה, וצריך לשאול את ה' (ממתי יש הזדמנות שנייה בחגים?).
יש כאן הרבה מה להבין. הבן הרשע, אחרי הכול, גם אם הוא מתריס וגם אם כופר בעיקר, עדיין מחובר ומתעניין. האדיש, שאינו מתעורר לשאלה, אינו שלילי, וגם הוא עימנו. טומאה, לעומת זאת, היא מציאות עמוקה ומושרשת של ניכור. טומאה היא אטימות. אדם טמא יושב מחוץ למחנה. נפשו איננה מסוגלת להתקרב אל תוכני הקודש. יש בו עיכוב פנימי מהותי. הבן ש'בדרך רחוקה' כבר בנה לעצמו השקפת עולם חלופית, ולכן אינו מתעניין כלל.
התגלית של פסח שני היא שגם הם שייכים לכלל. זו שייכות שהיא מעל תפיסה אנושית גם של גדול הנביאים. סגולת ישראל האדירה בעינה עומדת. גם במרחקים היותר נוראיים אין אף נשמה ישראלית אחת שאינה קשורה בפנימיותה לכנסת ישראל (עד כאן הרעיון על פי הרב אלי אדלר).
איך זה קשור לעניינו? את העיקרון שאין להתייאש משום יהודי מצד שייכותו לכלל אפשר להשליך גם על הקשר עם הורים (שרק דרכם הוא שייך לכלל). אין ילד שאינו שייך להוריו. אין ילד שאינו זקוק לשייכות זו, ולא משנה כמה יתכחש לזה וכמה רחוק ילך! דבר ראשון חשוב מאוד להאמין בזה. שהוא באמת שייך לעם, להורים. שהסגולה אינה נעלמת לעולם.
אבל השאלה שמעניינת יותר היא איך קרה שלמרות המרחק, למרות האטימות בנפש, הם התעוררו לשאול 'למה נגרע מקהל ה'?' איך קורה שפתאום אכפת להם והם מודים שהם מעוניינים בשייכות הזו?
שייכות היא משהו נתון, השאלה היא רק איך היא מתרחשת בפועל: אם הבן מצטרף להוריו, או ההורים מצטרפים לבן. כשילד מפנה עורף, מתנתק וכדומה, בתחושה הפנימית שלנו אנו חווים חוסר אונים ותחושת כישלון וכאב. בעצם אנו מחוברים, אבל חיבור לא נכון, רק מצידנו, וככל שאנחנו מרגישים חלשים וגמורים מזה, אנו חווים את העורף שלו כלפינו. כי בעצם הצורך שלו בשייכות מתממש דווקא כשהוא רחוק. הכוח הנפשי שמשקיעים בו גדול לאין ערוך אלמלא היה רחוק.
אנחנו מציעים לשבת טוב בליל הסדר. להרגיש שכולם פה והכול בסדר, וכל דכפין ייתי וייכול, והדלת פתוחה תמיד כמו הלב. אנו ממשיכים את חיינו בטוב, בוטחים בשייכות שלו לסגולת ישראל ולהורים שלו, וחיים את חיינו במלאות, בנוכחות שלמה ובשמחה. מה שקורה בדרך כלל הוא שהילד שזקוק לשייכות מרגיש שאם הוא לא יצטרף, השייכות לא תקרה בדרך אחרת, ומתעורר בו הרצון לשוב להוריו ולעמו.
לא פשוט, אבל מופלא. אם רק נאמין.
