אני אמא לשישה ב"ה, הגדול בתיכון והקטנה בת 8, והפסח מביא איתו הרבה חמץ וחמיצות, הרבה מריבות בין הילדים וקיטורים: "עבדים היינו לאמא במטבח"; "אוף, לא סובלת את החג הזה". יוצא שהשגתי ההפך ממה שאני רוצה. יש לך עצה?
תשובה
חג הפסח הוא לא רק שלך, הוא של כולם, והבית הוא לא רק שלך אלא של כל בני הבית. לא רק את מעוניינת באווירה טובה, שמחה ואביבית, אלא כל בני הבית מעדיפים אווירה נעימה ובית נקי ומוכשר. אז למה זה לא קורה? אולי אפשרנו את הבלגן מכיוון שהוא נהיה למטרה שלנו? כאילו שרק לנו יש אחריות שהמצוות ינעמו להם ושהיחד המשפחתי יהיה כיף ומגבש?
אז מה? לא לדאוג לזה? מובן שכן, אבל רק במה שתלוי בך באמת. הרבה מאוד תלוי בהם, והם צריכים לרצות בשביל עצמם. אי אפשר לרצות בשביל מישהו אחר (עצות פרקטיות איך לארגן את הניקיונות: לשבת יחד לעשות רשימה של כל מה שצריך לעשות. חלוקת עבודה, אולי עבודה בזוגות של קטן וגדול. אפשור זמן חופשי או צ'ופרים משותפים וזמן להתכונן לחג מבחינה רוחנית – חשוב מאוד).
מצב הרוח שלהם אינו תלוי בך ולא באבא שלהם אלא בהם! הם רוצים הכנות שמחות? שידאגו לזה. רוצים גיבוש משפחתי? את מוכנה לשתף פעולה עם זה, זאת אומרת להחזיר את האחריות למי שהיא שייכת לו (אחרת זה גזל ;)), ולעשות את שלך בשמחה ובטוב לבב.
בתפיסה השגויה שזו אחריותנו אנו מגיעים לחוסר האונים שהזכרת. כי מה שלא שייך לנו אינו בידינו, והניסיון המוזר להיות אחראים למה שאינו ביכולתנו מותיר אותנו חסרי אונים. בבקשה, משפחה יקרה, רוצים לאהוב את החג? רוצים ליהנות זה עם זה? אפשר. לא רוצים בפועל? הפסדתם. חבל, אבל שלכם. מן הסתם מחר תבחרו אחרת.
כשזה לא 'שלנו' האחריות חוזרת אליהם, והסיכוי שהטוב והרצון הפנימי יופיעו גבוה יותר. ההתייחסות אליהם כאל יחידה כוללת עוזרת להם להתארגן בפני עצמם ומחזקת את היחד למרות ובזכות ההתמודדות ביניהם.
כמובן, לא כדאי לותר על השותפות שלהם בהכנות לחג. טוב להם להיות חלק משמעותי מהן (למרות הקיטורים וההוכחות שילדים אחרים מטיילים כל היום). ההזדמנות למימוש השייכות הטבעית החיובית לא תסולא בפז.
