מה שלמדתי בקפה אצל מימון

01
כבר אי אפשר להתעלם. תחושת הביטחון של אזרחי ישראל נפגעה באופן משמעותי בחודשיים האחרונים. פיגועים בערים בלב המדינה גובים קורבנות רבים. עשרות יתומים, מספר אלמנות ובעיקר חשש מפני הפיגוע הבא. אם מישהו חושב שתחושת ביטחון מתמוטטת ברגע אחד הוא טועה. היא מתרסקת כעת אבל זו תוצאה של תהליך טשטוש מתמשך בו התמכרנו לשקט מדומה. כאשר מניחים לטרור הוא צומח, כמו עשב שנתקע בין מרצפות הגינה.
אם היו מספרים לכם על מדינה שבתוכה חי מיעוט ממוצא אחר ומולו מתנהל סכסוך מדיני מתמשך של כ-55 שנה הייתם אומרים 'בסדר, כנראה יש פה משהו חריג. למרות שהיו סכסוכים ארוכים יותר בטח הם קיימו שיחות, ניהלו מגעים והציגו תכניות לפתרון'. הגיוני. ואם היו אומרים לכם שהסכסוך הזה מלווה גם בפעולות אלימות ומאבקי קרקע מתמשכים הייתם אומרים 'אוקי, נשמע מפחיד אבל עדיין הגיוני שזה קורה. כל צד בטוח בצדקתו ובכל צד יש קיצוניים שבהם צריך לטפל'.
02
אבל מה הייתם אומרים אם היו מספרים לכם שהנשיא של אותו מיעוט מעניק כסף ומשכורות לאלו שנוקטים באלימות לפי גודל הפיגוע והחיים שנקטלו – ככל שהרגו יותר יקבלו יותר? ומה הייתם אומרים אם הייתם מגלים שאותו נשיא ממש, מבקר בלב הארץ בביתו של שר הביטחון של אותה מדינה נגדה נאבק המיעוט? ומה הייתם אומרים על כך שהמדינה המתגוננת בנתה גדר הפרדה בכדי למנוע מאותו מיעוט להיכנס למדינה ללא ביקורת אבל בעצם מעלימה עין ונותנת לעשרות אלפים להיכנס מפרצות בגדר? ואם היו אומרים לכם שבית משפט נכנס לדיונים על גודל הסכין והרקע של אותו אדם שביצע פיגוע טרור ומכאן גוזר את דינו? ואם היו אומרים לכם שבית הכלא של אותה מדינה בה נכלאים אותם אלו שנקטו בפעולות טרור ואלימות, מהווה עבורם מקום נוח שבו הם יכולים להתארגן מחדש ולהתקדם בחייהם? ומה הייתם אומרים אם תושבים של אותה מדינה מנועים לשאת את דגלי המדינה במקומות מסוימים בבירתה?
התחושה שהיא שהאופק המדיני והניסיון להגיע לפתרון בסכסוך הישראלי-פלסטיני טשטשו את הברור מאליו. את ההבחנה בין טוב ורע. לא כל דבר מורכב בעולם. יש דברים פשוטים. אפס או אחד. מול טרור צריך לפעול באפס סובלנות.
03
השבוע ישבתי עם יאיר מימון מהישוב תקוע במשך כשעה וחצי, זה היה אחרי שחיסל את המחבל שניסה לחדור לביתו. הוא אמר לי משפט שלא יוצא לי מהראש. שאלתי אותו מה קרה שם באותם רגעים, והוא סיפר שישב לשתות כוס תה ופתאום ראה ראש מבצבץ מעבר לגדר. הוא צעק לו "מי אתה?", והאיש לא ענה. ו"מה עשית?", שאלתי. "הבנתי מיד שמדובר באירוע טרור".
אתם מבינים, מימון שחי בתקוע מבין מה שאצלנו טושטש בחסות השיח על הסכסוך. האיש הבין תוך שניות שהוא באירוע טרור ושיש לנטרל את המחבל שמגיע לפתח ביתו בכדי לרצוח אותו. לא חשב שמדובר בעניין פלילי, בטעות בזיהוי, בצעיר שנאבק על אדמתו. אלא טרור. קודם כל הוא הגן על משפחתו ומיד לאחר מכן יצא עם נשקו בכדי לנטרל את האיום. הוא זיהה, ירה וסיים את האירוע. ככה קאט קליר.
הסיטואציה של מימון היא מיקרו-קוסמוס לאופן שבו אנחנו צריכים לטפל בטרור. כוחות הביטחון יודעים היטב מה לעשות, הם מזהים מהר את "הראש המבצבץ". השיח המדיני על הסכסוך זולג לעולמות הביטחון ומחליש אותנו. כשאנחנו נלחמים במחבל ונאבקים למנוע ממנו אזרחות, נאבקים בגירוש משפחתו, בהרס ביתו או בלהכניס אותו לכלא לשנים רבות – אנחנו לא נלחמים בעם אחר, אנחנו נלחמים בטרור.