כשאני לוקחת את הילד שלי למעון ומשאירה אותו שם והולכת, הוא בוכה בקול גדול. אני חייבת ללכת, וממש קשה לי עם זה, במיוחד כשאני שומעת שאם משאירים ילד לבכות "יקשה עליו להתפלל בבחרותו כי לא הרגיש שהיה לב קשוב לבכיו". כששאלתי את מנהלת המעון אם יש לילד בעיה או קורה שכשאני נותנת הוראה כלשהי לאחד מילדיי הוא עונה לי: "למה מי את שתגידי לי מה לעשות?" זה די מבלבל אותי ומשאיר אותי חסרת אונים מולו. מה את אומרת?
תשובה
אנחנו שומעים את השאלה הזאת גם ממורים, ממדריכים ומכל מי שנמצא בעמדת מחנך. ובאמת, מי את שתגידי לו מה לעשות?
אילו מחשבות נותנות לשאלה הזאת מקום? אולי אני באמת לא פונקציה בשבילם, שכן הם לא סופרים אותי (כאילו שהתנאי לסמכות שלנו הוא שהם יקבלו אותה ויאהבו אותנו ואת מה שאנחנו אומרים להם). האם זה נכון? חז"ל מתארים לנו בעיה הנהגה חמורה בזמן שלפני משיח: חוצפא יסגא, פני הדור כפני הכלב. פני הדור הם מי שמנהיגים ומורים לדור לאן פניו מועדות, ופניהם דומים לפני הכלב. מה מייחד את פני הכלב? שהוא מתהדר בהליכת לפני אדונו, אך באמת אינו מוביל את אדונו אלא מסתובב כל העת אחורנית לראות לאן פניו מועדות, וכך יודע לאן לפנות.
אנו מוצאים שהרבה בעלי תפקידי הנהגה מובלים על ידי צאן מרעיתם, ובמקום להוביל בודקים מה ימצא חן בעיני העם, ואז 'באומץ' אומרים את מה שהוא מעוניין לשמוע. לעומת זאת מנהיג אמור להוציא לפועל את הכוחות הגנוזים מתוך אמון בגובה החיים המיועד של הציבור.
אם המנהיג פועל רק לפי רצונו הגלוי של המתחנך, הוא ישאיר אותו במצבו הנוכחי במקרה הטוב, וידוע שאם לא מתעלים יורדים, ובמקרה הטוב פחות "באין חזון ייפרע עם".
אם כן, מהו מקור הסמכות שלי? אולי העובדה שיש לי אישיות כריזמטית ומוצלחת שכדאי לכולם לצעוד בעקבותיה? ומה אם אין לי? האם אישיותו של המנהיג היא תנאי לסמכותו? הרי תמיד יהיו לי מתחרים שלא אנצח: אחותי המוצלחת, בעלי, שמסתדר איתם טוב יותר ממני, או השכנה, שכל ילדיה מתוקתקים תמיד כאילו יצאו מפוסטרים. וגם אני לא תמיד במיטבי, יש יום שבו אני בכוחותיי ובגדלותי, ויש ימים של חולשה וקטנות. האם מובן בעיניי שאז לא יקבלו את סמכותי?
למה התכוונו חז"ל כשאמרו "יפתח בדורו כשמואל בדורו"? "ללמדך אפילו קל שבקלים כיון שנתמנה על הציבור הרי הוא כאביר שבאבירים". לא האישיות הפרטית היא מקור הסמכות אלא גם אם ברמה האישית המנהיג אדם קל, מונהגיו מתייחסים אליו ככבד, כי יש השגחה פרטית מיוחדת על מינוי ציבורי, "אפילו ריש גרגותא מן שמיא מנו לה".
אפילו בהנהגה שאינה חשובה כל כך, כמו האחראי על החפירות בחצר המשותפת (אולי תפקיד של ועד בית בימינו), גם הוא מתמנה בהשגחה פרטית מיוחדת שה' מקיים, הוא איתו בסייעתא דשמיא שהציבור זכאי לה. קל וחומר בתפקיד של מחנכים ומנהיגי ציבור, וודאי אצל הורים, שהסמכתם האלוקית ברורה, שכן שלושה שותפים באדם, ואם הוא בחר בי ובבעלי להביא את הילד הזה לעולם, נראה שלא הייתה אפשרות טובה יותר.
אני ההורה המדויקת לילד שלי, והמחשבות שאני לא מתאימה לחנך את הילד הזה כי הוא מגיב אליי בצורה זו או אחרת אינן המדד, אלא הקב"ה קבע שאין עליי ואין עוד מלבדו לילד הזה. הוא זקוק לנו עם החסרונות והקשיים שלנו לכתחילה!
לכן, אימא יקרה, זקפי את הראש, הרימי את הכתר שנפל ושמרי עליו מתוק האמון הגדול של ריבונו של עולם בך ובאישך להיות ההורים לעולם של הילד הזה. "מי את שתגידי לי מה לעשות?" "אני אימא שלך. זכית!"
בהצלחה, אהובה
