היא הגיעה אליי בוכה, מתחננת לעזרה, וכך סיפרה: "עבדתי בבית מלון, ושם נוצר קשר חברי עם אחד העובדים הערבים. הייתי עיוורת, לא ראיתי כלום. הייתי אחרי שנתיים של שירות לאומי, הרגשתי חופשייה. בלי מסגרת, בלי תמיכה. חסכתי כסף לפסיכומטרי ועבדתי הרבה. ניסיתי להצליח בעבודה, שיוסיפו לי כמה שיותר משמרות.
"אחד העובדים, ערבי, שהיה ממונה עליי, אמר לי שיעזור לי להשתלב. בהתחלה הייתי מאוד קונקרטית איתו – כן, לא, שחור, לבן. לא שיתפתי בדברים אישיים למרות האווירה הטובה בין העובדים. כולם היו די מגובשים.
"עם הזמן לא שמתי לב. הגבולות שהצבתי לעצמי התרופפו. התרגלתי אליו. הוא היה מכין לי קפה בכל בוקר, דואג לי. אמרתי לעצמי שהוא משהו אחר. שוחחנו, התקרבנו. בלי לשים לב הקשר התהדק. הייתי בידיים שלו. כל מה שהוא אמר לי עשיתי. זה זלג גם אל מחוץ לשעות העבודה. לאט-לאט הוא נהפך לאדם החשוב ביותר בחיי. אחד העובדים ניסה לדבר איתי ולהזהיר, אבל לא הייתי קשובה לאף אחד, ובטח שלא לעצמי.
"יום אחד הוא החליט שהוא לוקח אותי הביתה. סמכתי עליו, לא חשבתי. בדרך הוא עצר במקום חשוך ופגע בי. עבר שבוע, מאז לא הגעתי לעבודה. מי יאמין לי? אני אשמה. למה נסעתי איתו? מה חשבתי לעצמי?
"אני לא יכולה לשתף אף אחד. מי יבין אותי? מי יאמין לי? התקשרתי אליכם, ידעתי שאתם תבינו אותי".
כן, אנחנו מכירים את זה היטב. אי אפשר שלא להבין איך זה קרה לה. זה קורה גם לבנות אחרות, וכואב לראות איך כל כך הרבה בנות טובות נופלות. בנות שכשרואים אותן בטוחים שהן ישמרו על עצמן.
טיפלתי בבחורה הזאת והתרשמתי ממנה מאוד. בחורה ערכית וטובה. אי אפשר שלא להתפעל ממנה ומהאישיות שלה. היום ברוך ה' היא במקום טוב בחיים. היא שמרה את העניין בסוד אפילו ממשפחתה הקרובה. "הם לא יבינו איך התגלגלתי לזה. הם ישפטו אותי, יאשימו, וגם אם יעזרו לי להתמודד, הם לא יסלחו לי לעולם". אשמה ובושה הן השלכות של פגיעות מיניות.
היא לא רצתה להגיש תלונה. היא לא האמינה במשטרה ובפרקליטות. הן לא יתייחסו לזה ברצינות. את התיק של חברתה שנפגעה הן סגרו. מאז אין לה אמון במערכת. כן, סיפור מוכר וידוע. רוב התיקים של פגיעות מיניות, בעיקר בקטינים, נסגרים, ולנפגעים אין מענה הולם. "אף אחד לא יאמין לי", היא אמרה. אני מאמינה לה.
