מעבדות לחירות, משעבוד לגאולה. 

לפני 20 שנה היא עזבה את משפחתה ומאז לא היה קשר ביניהם.
היא כבר היתה נערה עצמאית עובדת. לאחר הלימודים, היא יצאה לעבוד כמלצרית בבית קפה הסמוך לביתה.
הוריה לא אהבו את העניין, אך היא התעקשה. ההורים לא הבינו מה קרה לביתם. היא היתה נערה טובה, תלמידה טובה ומאז שהתחילה לעבוד, הילדה השתנתה והפכה לנערה מתבגרת, נערה מורדת.
שם במסעדה, היא הכירה היו הרבה עובדים שעטפו אותה. הם הפכו לחבורה. אחד מהם, מבוגר ממנה בהרבה, התקרב אליה במיוחד. פינק אותה ממש וזה קנה אותה.
“את תהיי אשתי” הוא אמר לה. “איך?”, היא שאלה. “אני יהודייה, אתה ערבי. ההורים שלי לא יקבלו את זה”. “אני אדבר איתם, אבקש את ידך. תסמכי עלי” הוא אמר לה. היא לא רצתה שיבוא לבית שלה והסתירה אותו מההורים. כשיצאה מהבית, סיפרה שהלכה לחברה.
לשקר אין רגלים, והמשפחה שלה קיבלה את הבשורה המרה שהבת שלהם בקשר עם ערבי ורוצה להתחתן איתו. הם ניסו לדבר איתה, לשכנע, אבל היא בשלה. “אני הולכת אחרי האהבה”.
את סימני המצוקה בקשר ביניהם היא לא זיהתה. היא הלכה אחריו לכפר, הלכה עד הסוף. התחתנה, התאסלמה ונולדו הילדים. ילדיה גדלו בעיר מעורבת, גדלו בין שתי שפות בין שני עולמות. על אף שהיא הלכה אחריו עד סוף העולם, היא תמיד נשאר האישה היהודייה וכך גם ילדיה.
החיים בכפר היו קשים ביותר. החיים שלהם לא היו פשוטים. רווים באלימות. הם לא הרגישו שייכים לכפר, הם תמיד הרגישו יהודים ושייכים לעם ישראל.
לפני זמן היא נפרדה ממנו וחזרה ליהדות. עכשיו כשהם בוגרים ולא ברשות האב, הם עושים השבה ליהדות בבית הדין, הם שינו את שמם לשמות יהודיים במשרד הפנים.
השנה הם יחגגו יחד עם המשפחה המורחבת את ליל הסדר. החג שבו עם ישראל יוצא מעבדות לחירות, משעבוד לגאולה, מדבר אליהם כל כך כי השנה גם הם בני חורין.