בתקופה הזאת בדיוק התגלה לי משהו חשוב ביותר בחיי: שהשכל שלנו מוביל אותנו, והלב כבר יעבוד בהמשך.
זו תקופה שבה בחרתי בחירה גורלית ומשמעותית בעבורי: התארסתי לבחיר ליבי. ידעתי שאני קופצת למים עמוקים. השכל יודע שזה הכי נכון והכי טוב בשבילנו, והקב"ה מוביל אותנו. לאן? אנחנו לא יודעים, אבל מאמינים שזו הדרך.
תקופת בין המצרים היא מפגש בין הראש ללב. בין הרצון להרגיש והידיעה שזה הדבר הברור. הקונפליקט הפנימי שתמיד עומד בינינו ואומר לנו נכון או לא נכון.
יש רגעים בחיים שאנחנו עומדים בצומת ולא ברור לנו לאן לפנות, ימינה או שמאלה. אנו מאמינים שהימין הוא הנכון. השכל יודע. והלב?
אני תמיד מסתכלת על התקופה הזאת כמו על שביל שמוביל למחשבה מחודשת, לרגשות מעורבים, לחוסר ודאות, להתחלות חדשות, לזמן העכשווי, לחיבור הנכון שיחבר בינינו לבין הקב"ה.
זאת תקופה לא פשוטה לעם ישראל ולעצמנו. סימני שאלה מציפים אותנו. אנחנו לא יודעים להגדיר זאת במילים, אך צר לנו. איבדנו את הדבר הבסיסי שמחזק ומחזיק אותנו. אנחנו לא מרגישים את זה, אבל בשכל יודעים שיש למה לצפות ולמה לחכות ועל מה להתפלל.
הכול מבולבל ולא ידוע. מה אני אמורה להרגיש? כמה זה קשה… אני רוצה להתפלל על זה אבל לא יודעת איך. על מה? למה אני לא מצליחה להרגיש את זה?
"מן המצר קראתי י-ה". זה הזמן לגלות שברגעים שלא מובן לנו, שהכול חסום, יש אחד שמכוון ומוביל אותנו ליעד הנכון. הלב עוד מעט יתעורר, אבל השכל יודע. זה רק הקב"ה. אנחנו מצפים לקשר, לחיבור, לכוונה ולרצון להקים בית מקדש פנימי וחיצוני. בית שלם ובנוי.
הרגעים של ה'לפני' הם הרגעים שה' מוביל אותנו יד ביד למטרת חיינו. כשאנחנו מחכים למשיח איננו יודעים למה לחכות, אבל יודעים שאחר כך יהיה טוב אמיתי.
השבוע התחילה תקופת בין המצרים. אנחנו מתקרבים לתשעה באב, ועל מה אנחנו מצטערים? על חוסר ההבנה. על הידיעה שמשהו טוב צריך לקרות לנו ולעם ישראל, חיבור והתקרבות אל היעד הנכון. לאחר תקופה זו מים חזקים יזרמו אלינו בהרגשה, בשמחה, בהחלטה, ברצון ובידיעה שזו הדרך.
יהי רצון שנזכה תמיד להרגיש ולדעת בשכל שאנחנו במקום הנכון, שגם כשצר נאמין ונדע שהמצר ייפתח בקרוב.
תנו לשכל לדעת וללב להרגיש.
