משרד התרבות? ברצינות?

הבחירות מתקרבות ובעת שתיקראנה שורות אלה, יוותרו ימים ספורים בלבד עד אליהן.
הגם שלא מחלקים את עור הדב בטרם ניצוד, חשוב להיערך מראש, מתוך הנחה שהפעם יגלה עם ישראל, או לפחות החלקים הטובים שבו, ראיה מפוכחת ויבחר בממשלת ימין.
בשבועות האחרונים, התנהל שיח בשאלה אילו משרדים ראוי שתדרוש הרשימה המאוחדת של הציונות הדתית, עוצמה יהודית ונעם.
חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ' "העז", לצייץ, כי גם משרד הביטחון הוא אופציה, וזכה לקיתונות של בוז מ"הביטחוניסטים" בעיני עצמם, אותם אלה שתמכו בהסכמי אוסלו (שהוגדרו על ידי היסטוריונית חשובה כאחד מעשרת מהלכי האיוולת הגדולים ביותר בהיסטוריה, בתחרות ישירה עם הסוס של טרויה ועם מבצע ברברוסה של גרמניה הנאצית); ההתנתקות; וכעת – כתב הכניעה (לא הסכם כי אין צד שני במסמך) מול לבנון.
הם מטיפים מוסר למי שעד כה חזה במדויק את תוצאותיו של כל מהלך פוליטי או ביטחוני.
בצלאל סמוטריץ׳ הוא פרלמנטר מוכשר ביותר, בעל עומק אידיאולגי, מסוגל בהחלט לשמש כשר בכיר, אם בביטחון, בחוץ או במשפטים. אך בטור זה רציתי להציע לרשימה המאוחדת לדרוש, בין היתר, גם את משרד התרבות. זאת, מבלי להתעלם מחשיבותם של משרדים אחרים, כגון המשפטים, שכמובן – חייב להיות בעדיפות ראשונה. בשיח הציבורי נוטים שלא לייחס חשיבות של ממש למשרד זה, אך הוא בעל השפעה ציבורית חזקה מאוד.
כך למשל, כל ילד ונער בחינוך הממלכתי צופה מטעם בית הספר בהצגת תיאטרון אחת לשנה. פעם, היו הצגות עם מסר ציוני, כמו "הוא הלך בשדות", "אורי" וכיו"ב. מאז שנות התשעים – כלל ההצגות בעלות תכנים פרוגרסיביים. כמו למשל "חצוצרה בוואדי", העוסקת, בין היתר, במערכת יחסים אינטימית ומתבוללת בין יהודיה לערבי.
משרד התרבות שולט על קרנות הקולנוע, שמתקצבות סרטים מכספי משלמי המסים ואותם סרטים קובעים תודעה. משרד התרבות מתקצב תיאטראות.
לרוב, משרד התרבות מחובר גם עם משרד הספורט. גם שם יש עניינים רבים הקובעים תודעה, כמו הסכמה לקיים תחרויות בשבתות ובחגים; מינוי חברי נבחרת, ואפילו קפטנים, שמסרבים לשיר את ההמנון; פתיחה ותקצוב של קבוצות באזור יהודה ושומרון ובפריפריה.
כל הדברים האלה קובעים תודעה, שלעתים נצרבת למשך שנים.
הסרטים וההצגות האלה הנציחו את תודעת ה"כיבוש", אפליית הערבים, הפגיעה המסתננים, ועוד ועוד כזבים. קבוצות הספורט הדירו את מתיישבי יו"ש "מעבר להרי החושך".
אם מעוניינים אנו לשקם את תודעת העם ואת האמונה בצדקת הדרך – חובה לדרוש את המשרד ולהתייחס לניהולו ברצינות מרבית, תוך התעלמות מוחלטת מ"זעקות" הארגונים והעמותות הפרוגרסיביים כמו גם התקשורת.