מה עושים כשהילד המתבגר אומר: "אבא, לא בא לי להתפלל יותר"?
זו הייתה שיחה כנה רוויה בכאב ובתסכול עמוק: מה בדיוק אמורים לעשות הורים שבליל שבת אחד הילד המתבגר שלהם מודיע להם באופן חגיגי שנמאס לו ללכת לתפילה והוא מרגיש שגם ככה הוא לא מקבל שום דבר ואין לו קשר או תחושת שייכות, ולכן מעתה והלאה הוא מוותר על התענוג, ועימם הסליחה?
"תגיד לי, מה אני אומר לומר לו? מאיפה אני מתחיל בכלל?" שאל אותי האב בכאב, "שהילד שלי יגיד לי ככה פתאום באמצע החיים שהוא לא מרגיש קרבה לאלוקים ולכן הוא רוצה להפסיק להתפלל?!"
שאלתי את האבא אילו טיעונים הילד השמיע ומה הוא אמר בכלל. "המון דברים", הוא ענה לי, "שהוא לא מרגיש שהקב"ה בכלל מקשיב לו, שהוא לא מתחבר לכל החוויה הזו של התפילה. מאיפה אני יודע מה לענות על טיעונים כאלו?"
שאלתי אותו מתי יצא לו לאחרונה לשבת עם הילד שלו ולדבר איתו על אלוקים או על התפילה או על קיום מצוות או מה למשל אומרת לו הכיפה שעל הראש שלו. "מה היא אומרת לו?" הוא ענה לי בכאב, "הוא אמר לי שאקח לתשומת ליבי שרק משום כבודי וכבוד אימא שלו הוא עדיין חובש את הכיפה, ושלא אתפלא אם הוא יתחיל להוריד אותה כי היא מתחילה קצת להיות כבדה לו על הראש".
ואז שאלתי אותו אם יצא לו לדבר עם הבן שלו על כל העניין הדתי הזה ומה בכלל המשמעות של הדת בעבורו. "אף פעם לא דיברתי איתו על זה", הוא ענה לי והמשיך, "חשבתי שלא צריך ושאין טעם סתם לפתוח תיבת פנדורה. בשביל מה זה טוב? לא האמנתי שיום יבוא וזה יתפוצץ לי ככה בפנים".
בעצם, אם אנחנו חושבים על זה, התפילה היא חתיכת עניין שלפעמים מגיע בסתירה גמורה למסרים שהילדים שלנו מקבלים מהעולם: אתה המרכז. והכי חשוב לממש את עצמך. ופתאום האדם, נזר הבריאה, נדרש לזוז הצידה ולפנות מקום לאלוקים. להתבטל ולהרגיש שתכלס, עם כל הכבוד לשליטה ולרצון שלנו לכוון כל דבר, אנחנו בעצם אפסים במרחב בלתי נגמר שיש לו מכוון שמחליט על הכול.
אם נחשוב על זה, איך בעצם אפשר לרצות ולצפות שנער בגיל ההתבגרות, בניגוד גמור למהלך הטבעי של הצורך שלו בשליטה, יצעד צעד אחר אחורה ויתבטל לקראת אלוקיו?
הרב דוב זינגר מדבר על כל העניין וקורא למהלך הזה אינטליגנציה דתית, כלומר היכולת שלנו להכין את עצמנו מתוך מודעות והכוונה לחוויה הגדולה הזו שנקראת תפילה. חוויה רוחנית שמצריכה הכנה והשקעה והמון משאבים מקדימים שבהם הנער המתבגר יברר בינו לבין עצמו בשביל מה הוא צריך להתפלל בכלל, בשביל מי הוא מתפלל בכלל, מה נותנת לו התפילה הזו, מה זה בעצם הטקס הזה של טקסטים שלפעמים נראים קצת כמו רשימת השמעה שחוזרת על עצמה ואיפה בעצם יש לנו אלמנט של חידוש בכל העניין.
ובכן, הורים שהילדים המתבגרים שלהם מחליטים בוקר אחד להפסיק את הניגון העתיק והנפלא הזה שנקרא תפילה, דעו שהכול התחיל בנקודה בזמן שבה הילד נתקל בשאלות שנשארו ללא מענה ובעצם לא בירר לעצמו את העניין ואף אחד גם לא טרח לברר איתו ולפתוח לו את הבירורים האלו.
אל תחכו שהילד שלכם יכריז שהוא סיים עם התפילה. קחו יוזמה, בררו את העניין ועודדו אותו לשאול את השאלות הכי קשות ונוקבות שקשורות למהות התפילה וליחס שלו לחוויה הזו.
ככה הוא גם ילמד שלגיטימי לשאול שאלות אף שלא תמיד יהיו לנו התשובות המתאימות וגם יתחיל בתהליך עומק שבסופו, בהכוונה נכונה, הוא ייגש לתפילה ממקום שלם, נכון, מדויק ובעיקר מחובר יותר.
