אנחנו בדרך כלל מתייחסים לחמשת החושים שלנו, ומתעלמים מחוש נוסף והוא מערכת שיווי המשקל, עד שקורית תקלה. בלעם הרשע לא הצליח לעמוד על רגליו בזמן התגלות דבר ה' אליו בנבואה. בכל פעם שזה היה קורה הוא היה מאבד את שיווי המשקל ונופל ארצה. מעניין להבין מה איפה קרה לו בזמן ההתגלות האלוקית. בדרך כלל נפילה שאינה מסיבה טכנית, כמו פגיעה במכשול או דחיפה על ידי אדם אחר, נגרמת מאיבוד שיווי המשקל. יכולתו של האדם לעמוד זקוף על שתי רגליו אינה מובנת מאליה ותלויה בתפקוד תקין של מערכות שונות. יש את מרכז שיווי המשקל שבאוזן, ומערכת העצבים, ומערכת השרירים של כפות הרגליים. איבוד או טשטוש הכרה גורם בדרך כלל לנפילה, וזה בדיוק מה שקרה לבלעם כאשר הגיע אליו דבר ה' – טשטוש הכרתי שמאפשר לו לקלוט את דבר ה' אבל מנע ממנו לעמוד זקוף על רגליו. לכאורה מה שמתואר דומה מאד למחלת הכפיון.
מחלת הכפיון נגרמת מהתפרצות חשמלית פתאומית ומהירה במוח. היא מיוחדת בכך שהאדם הסובל ממנה חווה מדי פעם התקף שעלול לנטרל אותו לחלוטין, אולם לרוב לאחר זמן קצר-יחסית הוא חוזר לאיתנו. מדובר על מחלה כרונית ולעיתים רק תכונה, עם ההתפרצויות שאינן צפויות. תתכן הפוגה של שנים ארוכות. ההתקף עצמו עשוי לבוא לידי ביטוי בצורות שונות מאוד זו מזו ממופע של ניתוק של כמה שניות וזהו-Abscence, ועד לאיבוד הכרה. לעיתים קרובות הנזק שנוצר אצל החולה בעקבות התקפי אפילפסיה הוא נזק עקיף, שנגרם מנפילה או תאונה או חבלה שקרתה בעקבות ההתקף, ולא מההתקף עצמו שחולף לחלוטין בדרך כלל בלי להשאיר סימנים. התכונה האפילפטית עלולה להתחיל בכל גיל, וסובלים ממנה ברמות שונות כאחוז אחד מהאוכלוסייה. חשוב להדגיש שמחלת הכפיון על סוגיה השונים אינה מדבקת כלל. היום אצל רוב חולי הכפיון ניתן למנוע את ההתקפים בעזרת טיפול מונע תרופתי קבוע, שבזכותו נהנים חלק ניכר מהחולים האלו מאיכות חיים תקינה ורגילה לחלוטין. חולים רבים אף מגיעים לריפוי מלא. יש גם טיפול באמצעות גירוי חשמלי למח אחרי מיפוי נקודות הטריגר. חשוב לציין שהרופא המטפל חייב לדווח לרשות הרישוי על חולה כפיון שבטיפולו, אם הוא לא מאוזן תרופתית, כדי שתיבדק יכולת החולה להמשיך לנהוג ברכב, גם אם החולה מתנגד נמרצות למסירת המידע. יש כאן חובה של הסרת מכשול מרבים, והצלת החולה ואולי גם אנשים אחרים מסכנות מוחשיות.
לפני שנים, כשהייתי בתחילת דרכי המקצועית\ עבדתי כרופאת משפחה באחד הישובים בפרוזדור ירושלים. יום אחד, הגיע בחור בשנות העשרים לחייו עם סיפור של אפילפסיה לא מאוזן תרופתית. הוא בקש שאחתום על הטופס הרפואי המשמש להוצאת רישיון נהיגה. חששתי שיש פה בעיה של בריאות הציבור והתקשרתי לרופא הבכיר שהדריך אותי, בשאלה איך לנהוג במקרה זה. כצפוי, הוא הזהיר אותי שלא אעשה כדבר הזה. המטופל לא אהב את התשובה שלו, וכמעט הרים עלי את שולחן תוך כדי צעקות רמות עד שנכנסה האחות הוותיקה והתקיפה, שקלטה את הסיטואציה, ונעמדה מלוא קומתה ביני לבינו וכך 'הצילה' אותי. ■
