נחמו נחמו עמי

קשה למצוא נחמה אחרי אסון גדול כל כך. יהודים צדיקים, מלאי אמונה ודבקות בה’, שבאו בסך הכול להתפלל – מצאו את מותם בדרך טרגית. 
השנה, הייתי במירון. ראיתי את התפילות, התחינות והבקשות. נשים וילדים עומדים בצפיפות רבה ומתפללים, וממתחם הגברים, השירה בוקעת עד לב השמים. כשעה לפני האסון, יצאתי משם, מבלי יכולת לדמיין מה יקרה בקרוב. אני מודה לה’ שהלכתי ולא נכחתי בזמן האסון וראיתי את המראות הקשים של המוות.
הלב עדיין מסרב להאמין. מקום של דבקות בה’, ואמונה תמימה הפך ברגע אחד לגיא ההריגה. הלב נחמץ למראה שירת “אני מאמין”, דקות לפני שעשרות נשמות טהורות, עלו כעולה תמימה לפני ה’. איך אפשר להבין? ואיך אפשר להתנחם?
נסתרות דרכי ה’, כדברי הנביא ישעיה: “כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי נאום ה’. כי גבהו שמים מארץ, כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם”.
כאשר שמעתי על האסון, ניסיתי להבין את המושג “אמונה” בשעת משבר. נזכרתי בדבריו של הרב קולימוס שפירא, בספרו “אש קודש”, בדברים שאותם כתב מהגטו: “באמת מה מקום לקושיות חס ושלום לשאלות. הן אמת שייסורים כמו אלה שאנו סובלים עתה, באים רק לכמה מאות שנים, אבל מכל מקום איך נרצה להבין את מעשה ה’ אם גם קלח אחד של עשב שעשה ה’ לא נבין. ומכל שכן שנפש לא נשיג ומכל שכן מלאך וכל שכן את דעתו יתברך”.  
הכאב קשה מנשוא, ובכל זאת, יש להתמודד עימו.
לא קל לשהות בחוסר האונים ולהבין שיש דברים שאינם בשליטתנו; מציאות שאנחנו לא יכולים לשנות אותה, ולכל היותר יכולים לבחור את התגובה שלנו ודרכי ההתמודדות עימה. עלינו להכיר את כוחות הנפש הטמונים באישיותנו, המאפשרים יכולת התמודדות ועמידה בקשיים האישיים והלאומיים. הנחת היסוד שכל אחד מאתנו צריך להפנים, היא שהקב”ה לא מעמיד אדם בניסיון שהאדם לא יוכל לעמוד בו. חשוב שנאמין שיש לנו את הכוח לעמוד בניסיון, מכיוון שהקב”ה אינו בודק “קנקנים רעועים”. כאשר אדם מודע לזה, הוא שואב עידוד ויכולת העמידה בקושי מתחזקת.
ברגעים כואבים אלו, נותר לנו רק לבקש מהקב”ה שירחם עלינו ויוציאנו מאפילה לאורה משעבוד לגאולה, וכדברי הנביא “נחמו נחמו עמי, דברו אל לב ירושלים קראו אליה”. 
במירון, שלט גדול שהוצב במקום, ועליו נכתב “וחרבן ביתך הגדול לא שכחנו”. השבוע, אנו חוגגים את יום ירושלים, ונזכרים בקריאתו של מוטה גור “הר הבית בידינו”. מאז, ממשלות ישראל לדורותיהן, התקפלו בפני הוואקף המוסלמי, ונהגו במקום בפחדנות לאומית. התרגלנו לחורבן ולא לבניין.
בשיבת עם ישראל להר הבית ובבניין המקדש, בידינו במהרה בימינו, ננוחם – ויאמר ה’ לצרותינו ד’.