תארו לעצמכם את הסיטואציה: מכה אדירה של אלפי נחשים שמסתובבים במחנה ואין שום אפשרות להימלט מהם, ובכל רגע נשמעת צעקה מכיוון אחר, ועוד אחד נוחת. פחד אלוקים. ואכן, העם בא ובוכה למשה רבנו, והקב"ה מגיש פתרון ייחודי לבעיה: הנחשים יישארו. אין מצב שהם ייעלמו פתאום. העונש לעם ישראל נותר על כנו, אבל משה רבנו ייצור נחש מלאכותי ויקבע אותו על מוט גבוה. כל מי שיכישו נחש ויהיה דרוך ומרוכז דיו בעצת ה' כדי להפנות מבט אל הנחש הניצב גבוה בשמיים מעל מחנה ישראל, יינצל.
וכך היה, ורוב המוכשים חיו. המכה הזאת נתנה שיעור כואב לעם ישראל על החטא ועונשו ועל הכפרה. העונש לא נעלם אלא נמצא לו פתרון חלקי התלוי בהשתדלות וביראת שמיים.
למה עשה משה נחש נחושת דווקא? הוא הצטווה לעשות שרף. הרמב"ן כדרכו נותן את ליבו לנקודה הזו. בעיניו מדובר במהלך לשוני-פסיכולוגי-טבעי של משה רבנו. צבע הנחושת דומה לצבעו של הנחש (חום אפור ירקרק), וגם המצלול דומה. זאת מעין הרחבה והשלמה של הציווי האלוקי מדעתו של משה רבנו.
נחש הנחושת מילא את ייעודו לדורות. הוא נשמר בבית המקדש, ובכל פעם שעם ישראל היה חוטא היו מוציאים אותו ומראים אותו לעם, וכך היו נזכרים בחטא ועונשו. רק כאשר בשלב מסוים הפך נחש הנחושת לעבודה זרה כיתת אותו חזקיהו המלך, וחכמים שיבחו אותו על כך.
דרך אגב, הסמל של ההסתדרות הרפואית דומה מאוד לנחש הנחושת – מוט עומד וסביבו מתפתל נחש– אך זהו דמיון בעלמא: הסמל הזה הוא דמותו של אסקלפיוס, אל הרפואה היווני שלקחה ההסתדרות הרפואית, שלא בחלה בו. מילא, לפחות הוא מזכיר את נחש הנחושת שלנו.
הסיפור של נחש הנחושת הוא סיפור היסוד של האמונה והרפואה בישראל. לכאורה עלולה להיות סתירה בין הצורך להירפא והאמונה שה' הוא הממית והוא המחיה, הוא המשלח את המחלה והוא המרפא ממנה. אם כן, מי נתן לנו את הרשות לפעול לרפואתנו? ואולי באמת החיוב 'ורפוא ירפא' נכון רק במדרגה נמוכה ביותר של אמונה?
ואולם כאשר מעיינים בסיפור של נחש הנחושת רואים שה' עצמו הוא המכה את העם בנחשים והוא שמציע להם רפואה על ידי הנחש שמונף גבוה על הנס ורק מי שמביט בו מתרפא. אין שום סתירה. ה' המכה נותן את התרופה ומצפה שנשתמש בה. מצד אחד חשובה האמונה השלמה באחריות ריבונו של עולם על העולם כולו, ומצד שני חשובה גם ההשתדלות להירפא או למנוע מכה שה' שולח, ואין פה כל סתירה. אלה הם חיינו, ובעזרת ה' גם אורך ימינו.
