לפני כמעט אלפים שנה, נפטרו 24 אלף זוגות תלמידים של רבי עקיבא בזמן קצר, כחודש. מאות הלוויות בכל יום, ורבי עקיבא מספיד עוד תלמיד, ומבקר בעוד ניחום אבלים, ושוב מנחם מול עיניהם הדומעות של ילדיהם או הוריהם. “והיה העולם שומם מתורה” קולות בית המדרש נדמו. בשל מה באה הצרה הזו?? ועונים חז”ל: “שלא נהגו כבוד זה לזה”.
הנושא הזה מעלה שאלות רבות: האמנם על חוסר כבוד מגיעה להם מיתה? ואם כן למה מיתה כזו משונה? והשאלה שבדור שלנו ודאי לא היו מפספסים: ומה עם אחריותו של הרב שלהם? איך דווקא כל הישיבה שלו על כל בוגריה, עד האחרון שבהם לא קולטים את תורת רבם הנערץ. הרי משנת חייו “ואהבת לרעך כמוך”? כולם לא הבינו? כולם טועים באותה טעות? אין זאת, כי אם ישנו כשל ברב עצמו, בתורתו או לפחות באופן ההעברה שלו כלום? כשמגיע רבי עקיבא לרבותינו שבדרום ושונה להם את כל התורה, מזהיר אותם על פי המדרש: “אף הסברים חמורים יותר לגבי חטאם. ומילה לא נאמרת על הרב. הייתכן?
על זה רציתי לכתוב היום. כשלמשהו קשה עם תלמיד או שניים, קבוצה אפילו, ניחא. אבל אם מתברר שכל הכיתה נכשלה או אם כולם בתור קבוצה היו מקבלים עונש שמימי היינו צריכים לחלץ את המורה מבחינה נפשית, שוודאי יאשים את עצמו. ואם לא הוא, אחרים יאשימו אותו ויסבירו את טעותו שגרמה לדבר.
רבי עקיבא, לא רק שלא נופל בהאשמה עצמית ובתחושות קשות לגבי עצמו, מיד בתעצומות נפש כבירות הולך למלא את החלל הנורא שנוצר. ומלמד את רבותינו שבדרום, שלא עלה על דעתם שהוא אשם במשהו ולמדו ממנו. ובזכותם לא נשתכחה תורה מישראל!!
הנטייה להאשים את ההורים, הרבנים, המסגרת, המוסד, הממסד וכל מי שהוא לא האדם התלמיד או הילד שפעל שלא כשורה, רווחת מאד בימינו. והנזק מכך מרובה מאד. כי כשאין אחריות אישית אין תשובה.
מדוע אין להאשים את רבי עקיבא? את הרבנים? את ההורים? כי יש לנו בחירה חופשית ומגיל מצוות אנחנו אחראים על כל מעשינו לטוב ולרע.
מי לנו מחנך מובחר יותר מרבי עקיבא?
מחנך שאומר חייו הוא אהבת הרע. אדם שמאמין בכל אחד, גם אם לא למד כלום עד גיל 40 והוא ההוכחה לכך. כל כולו תורה, כל כולו כבוד תורה “והכל אליבא דרבי עקיבא”. תורת הנגלה ותורת הנסתר, אדם של מסירות נפש לתורה, אדם של מסירות לאומית –נושא כליו של בר כוכבא. אדם שמוכן למות על קידוש ה’, מתי יבא על ידי ואקיימנו? מי לא היה שולח את בניו לישיבה שלו כשהיה בטוח לגמרי בתוצאות החינוך? (ואולי דווקא התחייבו בנפשם כי למרות הרב הטוב ביותר בדורות כולם, הם לא התנהלו כראוי לתלמידיו ודנו אותם בחומרה בשל כך?)
אם לרבי עקיבא אין השפעה מוחלטת על תלמידיו והבחירה נשארת בידיהם. קל וחומר כל שאר.
לכן אנו חוזרים על הראשונות. אתה יכול להיות בישיבה של הרב המוצלח ביותר או פחות – האחריות נשארת עליך “איש בחטאו יומת”. כל אחד אחראי על עצמו ולא יועילו לו ניסיונות החלוקה באחריות עם מוריו והוריו, שכן אין הדבר תלוי אלא בו ו”במקום שאין אנשים השתדל להיות איש”.
יש להוסיף שעיקר המסר של המגפה הזו שנחקקה בזיכרון הלאומי שלנו בין פסח לעצרת, ללמדך שהאחריות שלך על עצמך היא לא למענך. ושהדרך למתן תורה עוברת דרך כבוד הזולת, דיבוק חברים ותפישה שאנו חלק מעם ורק מקיבוץ כולם תצא תכלית החיים. ואם לא? הקב”ה מוכן לותר על תורה כזו ושהעולם יהיה שומם ממנה.
שנזכה לקבלת תורה כאז כך עתה “כאיש אחד בלב אחד”.