זהו, הוסכם סופית: שבטי ראובן וגד, ונלווה עימם חצי שבט מנשה, נשארים בעבר הירדן שבה הם בחרו לשבת. כאשר הם הציעו לצאת למלחמה עם כל עם ישראל לכיבוש עבר הירדן המערבי, הם אמרו למשה רבנו: ״גדרות צאן נבנה למקננו פה, וערים לטפנו, ואנחנו נחלץ חושים״. סליחה, חשב משה רבנו, יש כאן בלבול: קודם הם דואגים לצאן ורק אחר כך למשפחות, לאישה ולילדים? קודם ׳נבנה גדרות צאן׳ ורק אחר כך ׳ערים לטפנו׳? הפרנסה לפני המשפחה? הקריירה לפני הביטחון האישי?
לכן משה רבנו משיב להם: ״בנו לכם ערים לטפכם וגדרת לצנאכם״. זהו הסדר הנורמלי – קודם דואגים למשפחה ורק אחר כך לפרנסה. והם הפנימו וענו: ״טפנו נשינו, מקננו וכל בהמתנו, יהיו שם בערי הגלעד״ – קודם נדאג לטפנו ולנשינו ורק אחר כך למקננו ובהמתנו. וכך נכון.
נדמה לי שגם בימינו, במציאות המודרנית, יש לנו מה לקחת מהדברים של משה. אנחנו רצים אחרי הזנב של עצמנו, משקיעים לילות כימים בקריירה, בפרנסה, מתמכרים לעבודה (כמובן שאני ראשית כל ומעל הכול מדברת אל עצמי). נדמה לי ששכחנו מה העיקר ומה הטפל.
תוחלת החיים הולכת ומתארכת בישראל, ודווקא בגילאי 20-40, שנות הפוריות של האישה, היא עסוקה בבניית משפחה במקביל לרכישת מקצוע ולהתבססות בעבודה, וגם במימוש כישרונותיה, וזה נורא אינטנסיבי. היה צריך לבנות פירמידה תעסוקתית הפוכה: להצטרף לשוק העבודה באופן אינטנסיבי בגיל 40-50, ובשנות הפוריות לאפשר לאישה ליהנות מהאימהות כאשר היא יודעת שמובטח לה שתוכל לחזור לעבודה ולהשתלב בה. עם העלייה בתוחלת החיים, אישה צפויה להגיע לעשור התשיעי והעשירי לחייה בטוב. אין סיבה שלא יתאפשר פיתוח הקריירה דווקא בגיל 40-70. בשנים אלה יש יותר סבלנות, פרופורציות וניסיון חיים.
לפני כמה זמן סיפרתי לילדים שאני מחפשת את עצמי וייתכן שאוריד באופן משמעותי את שעות המרפאה שלי, קרי אקצץ במו ידיי בצורה משמעותית את ההכנסה המשפחתית. אמרה לי אחת מבנותיי: ״אימא, אם את עובדת קשה עבורנו – אז אנחנו מבקשים שתיכנסי מייד לגמלאות. אנחנו רוצים אותך שמחה, מרוצה ונוכחת״. וכמה היא צודקת.
תפריט
