בשבוע שעבר סיפרנו על ביקורו של האפיפיור פאולוס השישי בשנת תשכ"ד, על הטקס הממלכתי שערכה לכבודו ממשלת ישראל ועל סירובו של הרב הראשי להשתתף למרות ההפצרות.
אחרי שובו של האפיפיור לארצו הוא שלח שני מברקים. הנמען האחד היה "הוד מלכותו, המלך חוסיין של ירדן, רבת עמון", והנמען השני היה "הנשיא שז"ר, תל אביב". לא הייתה כל הכרה במדינת ישראל (הנשיא ולא נשיא מדינת ישראל, נשיא יכול להיות גם של אוניברסיטה או כל מוסד אחר) ולא הכרה בירושלים כבירתה (תל אביב ולא ירושלים, למרות מקום מושבו הידוע של הנשיא).
או אז הבינו הכול את יחסם המבזה והמזלזל של האפיפיור ושל הוותיקן כלפי מדינת ישראל. בזה אחר זה הודו כולם, כולל המתנגדים הגדולים, ואמרו שבסירובו של הרב נסים להשתתף בטקס הוא זקף את קומת העם היהודי. אפילו בעיתון 'הארץ' פורסם מאמר ובו נאמר כי אמונת ישראל רשאית לתבוע לעצמה שוויון, וכי בסירובו של הרב נסים להגיע למפגש מילא תפקיד היסטורי בהקשר זה. המעשה התפרסם ונעשה לשם דבר בארץ ואף בתפוצות, וזרם של מכתבי תמיכה והערכה החל עושה את דרכו אל הרב.
ביום מן הימים, זמן מה אחרי האירוע המפורסם, קיבל הרב נסים חבילה בדואר שנשלחה אליו מניו זילנד. לחבילה היה מצורף מכתב חם ובו דברי שבח וברכה לרב נסים מכומר קתולי. הכומר אמר כי הרב נסים הוא ממשיך דרכם של נביאי ישראל וכי עשה מעשה גדול. בני המשפחה חששו לפתוח את החבילה מחשש שמילות השבח באו לכסות על כוונה נסתרת לפגוע ברב וחשדו שיש בחבילה חומר נפץ (לעיתים באותה תקופה היו שולחים מכתבי חבלה). סבי ציווה שרק הוא יפתח את החבילה, וכך עשה. שם חיכתה לו מתנה מיוחדת: מאפרה יוקרתית (שהיא גם קישוט), עשויה צדפה אמיתית מעוטרת. דברי השבח של אותו הכומר אכן היו מכל הלב.
מעשה זה היה לאבן דרך בעיצוב מעמדן של מדינת ישראל ושל הדת היהודית בארץ ובעולם בשנים מרכזיות כל כך של תקומת מדינתנו והשאיר רושם עז על כולם.
