השבוע הייתי בסדנא "איך לספר את הסיפור של החיים שלך".
לכל אחד יש סיפור, אמרה לנו המנחה, וכל אחד יכול לספר את הסיפור שלך אחרת וגם את יכולה לספר את הסיפור שלך מכל מיני צדדים ונקודות וזוויות. בבוקר אחד כשהשמש זורחת והציפורים מצייצות והצלחת בעבודה, והילדים גרמו לך לנחת, ואת מסתכלת במראה והשיער שלך מסתדר מצוין, והפנים זוהרות ואת אוהבת את מה שאת רואה, את מספרת את סיפור החיים שלך פסטורלי ויפה. גם אם יש בו צדדים פחות טובים ושמחים את מצלילה אותם ולא נותנת להם דגש.
ביום אחר שהתעוררת על צד שמאל ומישהו עיצבן אותך, נכשלת במבחן ובעבודה העירו לך ואת מצוננת והאף שלך אדום והדברים לא מסתדרים, ובמראה משתקפת לך דמות שהיא לא מי שאת רוצה לראות, אז את מרחמת על עצמך ומספרת את הסיפור שלך עם ההיסטוריה של האתגרים והקשיים והסיפור נשמע כמו משהו טרגי קצת ועצוב אבל אם תחשבי על זה, זה בעצם אותו סיפור ואותם חיים תלוי בנקודת המבט שלך באותו רגע.
הפיגוע בירושלים השבוע ומותו של אליהו קיי ז"ל, תפסו אותי בשבוע שבו נציין את האזכרה לאח שלי שנהרג לפני 46 שנה בהיותו חייל. כמי שנולדה למשפחה שכולה, קיבלתי את השכול לחיי כשהייתי בת שנה. אני מכירה את האובדן מקרוב, וזה כאב אין סופי. אני רואה את הוריי כל כך הרבה שנים אחרי, ועדיין העצב והצער הם כאילו רק אתמול. זה בלתי נסבל הכאב הזה של האובדן.
חודש כסלו שלי הוא חודש שמתחיל בשמחה ביום ההולדת שלי, וקצת לפני חנוכה אנחנו מציינים את האזכרה של אחי וזה עצוב, ואז מגיע חנוכה שכולו אור וניסים וגבורה, והחיים והמוות, הצער והשמחה ומתערבבים להם בחיינו כל הזמן, ואנחנו מנסים לאזן, לשלב ולחיות בעצמה למרות ועל אף, וזה קשה ומורכב אבל זה הכרח, אלה הם החיים.
אז בימים האלה כשהצער על אלה שאינם דוקר בעצמות, אני משתדלת לזכור להסתכל על הסיפור של החיים שלי במשקפיים ורודים, בעין טובה ואופטימית, ואני משתדלת לזכור שגם כשחשוך חודר אור, ובעצם עם כל האתגרים אני יודעת לספר את הסיפור שלי אופטימי וזוהר ומואר עם כל השמחות וההצלחות והטובות.