“את סתם תמימה", אמר לי מישהו. "את רוצה לעזור לה, אבל היא לא רוצה לעזור לעצמה. היא לא יציבה, סתם אחת שמשחקת באש ומחפשת סיכונים".
“נכון, היא הולכת על הקצה. אבל זו תמימות, זה לא נובע מרשעות", אמרתי. "היא בבחינת תינוק שנשבה, היא לא מבינה את המשמעות של המעשים שלה גם אם מכרה את עצמה.
"אני חושבת בעיקר על הילד שלה", עניתי. "אני חושבת על הילדים שלה אם הם יהיו יהודים או מוסלמים. מה הערכים שעליהם יחונכו? באיזו חברה ירגישו תחושת שייכות? האם יגידו שמע ישראל או אללה אכבר? אני רוצה לעזור לה, ולכן אני לא שופטת אותה. אני לא יודעת מה היא עברה בחיים".
פרשת התקיפה הקבוצתית שמזעזעת את המדינה והזעקה המוצדקת כל כך מחזירות אותי לאותה אישה מסכנה. ליוויתי לא מעט בנות שנפגעו וראיתי את העבודה הרשלנית של מערכת אכיפת החוק. אני מעריכה שלמרות הרעש התקשורתי וההפגנות על אלימות נגד נשים הצדק לא ייעשה ולא ייראה, ומי שעשו את הפשע הנורא נגד הנערה לא יקבלו לצערי את העונש הראוי להם. הזעקה הגדולה תשתתק בקול ענות חלושה.
אמרתי ולא ידעתי. עכשיו, אחרי שנודע לי מה היא עברה, הלב שלי פשוט נקרע. היא הייתה צעירה כל כך ולא ידעה להבחין בין טוב לרע, בין אהבה להטרדה. היא הייתה ילדה קטנה שחשבה שהיא גדולה ומבינה ונוצלה בידי עשרות בוגרים, ואף אחד לא חשב שיש משהו רע בלחלל את גופה של הנערה.
למרות הכתבות הגדולות בעיתונים שנפרסו בהן הנתונים המזעזעים על פרשת התקיפה המזעזעת, דבר לא שינה את גישת הפרקליטים, והם מיהרו לסגור את התיקים כמו ברוב תיקי עבירות המין.
במקרה שלה אולי לא זעקה הנערה, אבל הסיבה פשוטה: היא אינה מבינה שזה רע. הייתה לה פרשנות מעוותת למושג אהבה.
עלינו כחברה השואפת לערבות הדדית להקים קול זעקה למי שאין להם כוח להגיד די. למי שאינם יודעים להבחין בין טוב לרע, בין אהבה לניצול.
להגיד די. לזעוק את הזעקה.
