בחודש אלול בשנה האחרונה לחייו נהג האדמו"ר ממונקאטש, רבי חיים אלעזר שפירא זצ"ל (בעזל ה'מנחת אלעזר'), לתקוע בשופר מדי יום לנכדו הקטן. בערב ראש השנה, שבו המנהג הוא שלא לתקוע בשופר, התאכזב הנכד כשלא שמע את תקיעות השופר השגרתיות. הוא צעק, רקע ברגליו והתעקש: "עוד תקיעה אחת! עוד תקיעה אחת!" לאחר בכי ממושך התרכך הסב לשמע צערו של נכדו האהוב ותקע תקיעה אחת.
בראש השנה לפני תקיעת השופר נהג הרבי לשאת דברים. לפני שפתח בדבריו ניגש אל ארון הקודש, פתח אותו ואמר: "ריבון העולמים! עליי לבקש מחילה. אף שהמנהג הוא שלא לתקוע בערב ראש השנה אני תקעתי ביום זה".
הוא החל לבכות וקרא: "האם אתה יודע, ריבונו של עולם, מדוע עברתי על המנהג המקובל? זה היה מפני שנכדי הקטן שכב על הרצפה והתחנן שאתקע בשבילו תקיעה אחת בשופר. טאטע! כיצד תוכל לעמוד מנגד ולראות את בניך אהוביך שוכבים על הרצפה וקוראים לך 'טאטע, עוד תקיעה אחת!' תקע בשופר גדול לחירותנו! תקע בשופר המבשר על ביאת הגאולה השלמה! הלא אפילו אם לא הגיעה השעה, כיצד תוכל לראות את ילדיך בוכים ולא לעשות דבר?!" הרבי סיים את דבריו, וכל הקהל הצטרף לבכיותיו של הרבי עוד שעה ארוכה.
השנה, עשר שנים אחרי הפעם הקודמת, יחול בשבת היום הראשון של ראש השנה. ההבדל הבולט ביותר בין ראש השנה שחל בשבת לבין ראש השנה שחל בחול הוא שכאשר חל בשבת לא תוקעים בשופר.
עוד דגשים שיש לשים לב אליהם השנה:
לפני הדלקת הנרות בערב היום הראשון הנשים מברכות "להדליק נר של שבת ושל יום טוב".
בתפילה אומרים את התוספות המיוחדות לשבת. רוב הנוהגים לומר ‘תשליך’ דוחים את אמירתו ליום השני (רמ”א תקפג, ב, מ”ב ח).
כדי לקיים סעודה שלישית בשבת בלי לפגוע בתיאבון לקראת סעודת הלילה השני של ראש השנה יש המחלקים את סעודת החג בבוקר לשני חלקים (ומברכים ברכת המזון בסיום כל חלק). יש להקפיד לעשות הפסקה כראוי (כחצי שעה) בין סעודה לסעודה ולעסוק בעניינים אחרים, כגון לימוד, טיול וכדומה.
הקידוש של הלילה השני של ראש השנה כולל גם הבדלה של מוצ"ש. מברכים לפי סדר יקנה"ז, כלומר: י – ברכת היין; ק – ברכת הקידוש; נ – נר (בשנים עברו היה אפשר להשיג נר הבדלה קטן שנגמר מהר. נקווה שגם השנה יהיה אפשר להשיגו); ה – ברכת ההבדלה – 'המבדיל בין קודש לקודש'. ז – זמן, ברכת 'שהחיינו'.
