ימי הקיץ מעלים בי זיכרונות ילדות טובים מקניות בשוק. מעין התרפקות נוסטלגית על מציאות שנעלמה וכאילו בימי הקיץ מבקשת לעצמה מעט חיוּת.
בכל יום שלישי היה מגיע השוק הנודד אלינו ליבנה. אני זוכרת את אימי ואותי צועדות לעברו אוחזות עגלה על שני גלגלים, כזאת ממתכת, של פעם, כבר בשש בבוקר, שלא ייגמרו הפירות והירקות הטובים. מזדרזות כדי להספיק אחר כך להתארגן לבית הספר בזמן.
זמן איכות אימא-בנות. חוויה. באמת כיף גדול (אימא שלי בטח תגיד שאולי באתי איתה פעמים בודדות, בכל זאת נדרש ממני להשכים קום, אבל זה רק יעמיק את החוויה שנצרבה בי).
ואני זוכרת שעות אחר צוהריים שבהן סבתא הייתה באה אלינו לקחת את הפירות והירקות הטריים שקנינו בעבורה. ואז שוב היינו יורדות יחד לשוק, הפעם עם סבתא, בקצב אחר, עם מטרות אחרות, נינוחות יותר, לראות אילו מציאות מוכרים השבוע. קראו לזה בשכונה "עושים שוק".
זכורות לי שעות יפות במרפסת. סבתא יושבת על מדף שיש לאורך החלון הגדול הצופה לשכונה, רגליה פשוטות קדימה, גווה נשען על המשקוף, ידיה אוחזות בסורג ופניה פעם אלינו, פעם לחוץ. קריאות שלום לשכנים שעברו למטה. הביקור השבועי קירב בינה לבין השכנות הטובות.
אני זוכרת שעות שבהן אנחנו יושבים סביב סבתא בלכידות כזאת של יום שלישי אחר הצוהריים, כשכל החנויות סגורות, כי ככה חיו פה פעם. בכל יום שלישי נסגרו כל העסקים באחת בצוהריים, חוץ מהשוק. השוק היה פעיל עד השקיעה.
ובשקיעה נגמרים לי הזיכרונות מהשוק ומהחוויה. ולמוחרת, בטלפון עם הדודה, יעלו המילים "עשינו אתמול שוק".
היום אני אימא לילדים בעצמי. עדיין יש שוק שמסתובב בקרבת מגוריי יום בשבוע, אך אין לי שום מנהג קבוע, ובטח לא תשמעו ממני ש"עשיתי אתמול שוק".
תמיד בימי הקיץ הארוכים, עת השמש שוקעת באיחור רב, יש בי געגוע לשוק. אני מנסה למלא אותו בביקורים בשוק מחנה יהודה בירושלים, מקום שמצליח לאזן בי געגועים לסבתא, לעגלה על גלגלי מתכת, בשעות שהוא עדיין שוק של פירות, ירקות, תמרים ודגים.
אני מכניסה יד לארנק, מוודאת לפני הירידה מהרכב שיש לי כסף פרוט. מסתובבת בנחת בין דוכן לדוכן. לא נותנת לצפיפות ולחום להפריע לי לנשום את החוויה הזאת אליי. אוספת שקית ועוד שקית, כוס משקה ופרי לדרך, טעימות חלווה ושקית ממתקים לילדות.
תמיד בקיץ עולים לי זיכרונות מהשוק. אולי אתחיל לעשות לי שוק קבוע.
