סיפר לי הרב יוסף חזן: ״רבי עמרם בלוי, ראש ׳נטורי קרתא׳, היה מבקר בחריפות כל ציוני, כולל את גדולי הרבנים. פעם שאלו אותו מדוע הוא לא מתבטא אף פעם נגד רבי צבי פסח פרנק, הרב הראשי ׳שלהם׳ לירושלים, זה שהביא לירושלים את הרב קוק ועוד… והוא השיב: ׳כשהייתי אברך צעיר הייתי שכנו. בימי מלחמת העולם הראשונה הוא שכל שני בנים ברעב. במצוקתו הגדולה הוא החליט למכור את המיטה שלו. את מיטת אשתו הוא השאיר, ולעצמו קנה שק מלא גזרי עצים ועליו הוא ישן. בלילות הוא למד לאור הירח, אבל בלילות החשוכים שסביב ראש חודש, הוא היה מוציא בכל פעם גזיר עץ מהשק, מדליק אותו ולומד לאורו. על יהודי עם כזאת מסירות נפש לתורה אני לא מסוגל להגיד שום דבר רע׳.
לקראת היארצייט של הפוסק הגדול הזה (כ״א בכסלו תשכ״א), סיפר לי השבוע נכדו הרב יעקב פרנק: ״בבית הסבא היו מתפללים יום יום. פעם, בילדותי, בשנת תרצ״ח או תרצ״ט, נכנס לבית הכנסת אדם לבוש כובע טמבל, מכנסיים קצרים וחולצה קצרה, ושאל אם מתפללים כאן מנחה וערבית. השבתי שכן. הוא שאל אם יוכל לעבור לפני התיבה, והגבאים השיבו לו נחרצות שלא. הסבא שמע שיש איזה דין ודברים ושאל מה קורה. ניגש הבחור והסביר את מבוקשו. הסבא שאל: -׳אתה יודע את הנוסח?׳ -משהשיב בחיוב הסבא אישר לו, והוא אכן התפלל מנחה יפה מאוד. אחרי מנחה הוא הסביר לסבא: ׳אני חבר קיבוץ קליה, ליד ים המלח. גדלתי בבית דתי ועזבתי את זה. אבי נפטר לפני שנה וביקש לפני מותו שאגיד קדיש, הסברתי לו שאני לא מאמין בזה. הוא התחנן, ואני בשלי. לאחרונה נפטרה גם אימי. היא ביקשה לפני מותה שאגיד עליה רק קדיש אחד, פעם אחת. החלטתי לקיים את בקשתה. אני עובד בהובלת חומרים מים המלח. החלטתי שאסע לירושלים ובמקום הראשון שיתנו לי לעבור לפני התיבה, אגיד קדיש. שאלתי בירושלים איפה להתפלל, אמרו לי ללכת לר׳ פסח הירש. האם אוכל גם להתפלל ערבית?׳ הסבא השיב בחיוב. אחרי ערבית שאל אם יוכל גם לבוא לשחרית. הסבא שאל: ׳יש לך תפילין?׳, הוא השיב: ׳כן, אבל שנים לא הנחתי אותן׳. –׳אתה יודע להניח?׳ – ׳כן׳. – ׳תבוא׳. וכך היה. הוא התמיד לבוא ונעשה בעל תשובה. שאלתי את הסבא: ׳איך נתת לו להתפלל ככה?׳ הסבא השיב: ׳ראיתי שהוא כל כך רוצה, והבנתי שיש כאן סיבה חשובה. לא איכפת לי מהי, די לי בכך שראיתי את רצונו העז׳.
ועוד סיפר ר׳ יעקב פרנק: ״בשנת 1957 הייתי בשליחות בהלסינקי, ונסעתי עם אשתי לטיול להאמרפסט, עיירה קטנה של כ-2,000 איש בצפון נורבגיה, העיירה הצפונית ביותר בכדור הארץ. הגענו בשעה 3-4 לפנות בוקר, והשמש עדיין זורחת. מסתבר שבכל הקיץ שם אין לילה, ולא ידענו מה לעשות עם זמני השבת. מרגע שנודע להם שבא מישהו מירושלים, רצו שאכבד אותם בנוכחותי במשחק כדורגל שיהיה להם בשבת אחר הצהריים. הסברתי שלא אוכל לבוא כי אני שומר שבת. הם לא הצליחו להבין ולחצו שאגיע. טלפון לא היה אז, אלא רק בדואר. הלכנו לדואר, היה תור ארוך. שמעו שאני רוצה להתקשר ל׳הולי סיטי ג׳רוזלם׳ ונתנו לי לדלג על התור. התקשרתי לסבא לשאול, והוא השיב באריכות, מנה את השיטות השונות בהלכה בנושא זמני השבת, והדריך אותי למעשה. (אכמ״ל בפרטי התשובה. מ.ד.).
ולגבי משחק הכדורגל הוא אמר: ׳רק גויים משחקים שם. איזה איסור יש בזה? אתה לא עושה כלום, לא מטלטל, אתה מספר להם על ירושלים בלי מיקרופון, והם כל כך מבקשים שהנציג מירושלים ישתתף. הם לא יבינו, אל תעליב אותם, תלך לשם. זהו כבודה של ירושלים׳. עשיתי כדבריו, ואח״כ כתבו בעיתון שלהם על אורח הכבוד מירושלים שנכח במשחק. זה היה משחק הכדורגל היחיד שנכחתי בו בחיי״.
תפריט
