הזמנתי השבוע את המתבגר לדייט. חיפשנו מקום לשבת לדבר קצת על הלימודים, החיים, החברים ועוד. כמי ששנים בית קפה היה הבית השני שלי, אני יודעת שאוכל מפנק במקום אחר פותח את הלב וזה בילוי כיף. המתבגר שמח על הרעיון וישבנו בבית קפה. אני לא הייתי רעבה, המתבגר, כדרכם של מתבגרים, תמיד רעב והזמין שקשוקה. ביקשנו שתי כוסות מים, אבל למים היה טעם לא טוב, קצת של חלב. "מי ברז עם כוסות שכנראה לא היו נקיות במיוחד, או שאולי זה הבקבוק" – הסברתי למלצר וביקשתי אם יוכל להחליף. לידנו ישבו שתי נשים צעירות עם תינוקות שהסתכלו עלינו. שמעתי אותן מדברות ביניהם על האישה המתלוננת, כלומר – אני. "שתזמין שתייה לבן שלה", אמרה אחת מהן והשנייה אמרה משהו שלא שמעתי והן צחקו. האמת שהנער רצה מים ואני חשבתי על קפה בסוף. אבל ההלחששות שלהן והמבטים עלינו ועל השולחן שלנו גרמו לי לאי נוחות: למה לאנשים אכפת מה אני מזמינה ולמה להסתכל על אחרים. המתבגר לא הבין למה זה אכפת לי שהם מסתכלות עלינו ומדברות. האמת היא שבדרך כלל באמת לא ממש אכפת לי מה חושבים עלי או מה אומרים, אני לגמרי בסדר עם מה שאני חושבת על עצמי, אבל הנשים שיקפו לי מראה לדברים שמתרחשים בחיים, למבטים של אנשים, על התרגום שלהם על מי אנחנו ומה אנחנו עושים, ובכלל הרגשתי שהאנרגיה שלהן לא עושה לי טוב ואני אוהבת אנשים שמפיצים אור.
המתבגר הציע שאת הקפה נכין בשטח מהפק"ל שיש לנו דרך קבע באוטו. בדרך חזרה עצרנו במפל עיט ואיש אחד הציע לנו לקנות דבש אקליפטוס מהמשק המשפחתי. "אבל יש לנו מלא דבש", אמר לי המתבגר. נכון, אבל הבחור מהגולן ובא לי לפרגן לו, אז קניתי צנצנת, שתהיה לנו עוד אחת. דבש אליקפטוס זה תמיד טוב, לבטח בחורף.
מפל עיט זרם במלא עוצמתו, המראה היה מקסים, כזה שרואים בעיקר בימים של אחרי הגשם. המים היו צלולים. ישבנו לנו עם פק"ל קפה ביום קר יחסית אל מול המפל. הכוסות היו חמות ונעשה לנו גם חם בלב. קשקשנו קצת על החורף היפה בגולן ועל המראות שמרחיבים את הלב. זוג אחד שעבר לידינו אמר לנו: "איזה מראה קסום של אמא ובן". חייכנו אליהם בתודה וחשבתי על הנשים האלו שפגשנו בבית הקפה. הלוואי שידעו גם הן להסתכל על הטוב, על המראה היפה של אמא ובן בבילוי קטן שעושה כיף גדול בלב. נהנינו מאוד מהדייט ולסיום המתבגר הבטיח לעשות מאמץ להשקיע קצת יותר בלימודים, לא לקחת קשה את האתגרים ולהסתכל בעין טובה וחיובית על החיים ועל אנשים.