על עצמי ועל העיר ועל אישה

בבוקר עשרה בטבת קמתי עם ראש דופק. לרוב, הוא דופק מהצום, או לחילופין מהחרדה ממנו. והפעם, הראש פשוט נתקע על כמה צלילים שחוזרים על עצמם, ״יש לי סיכוי להנצל״ של אביתר. ככה, תקוע. חוזר על עצמו בריפיט, שוב ושוב ושוב. שאר היום עבר כיאה לצום, עבודה, שפתיים סדוקות, מלמול תפילות ושיר אחד שבאופן יוצא דופן, פשוט מסרב לשחרר.
אחרי מנחה ושבירת הצום יצאתי לשוטט בירושלים הסגרירית. לגמתי את הקפה החם והלכתי, בלי מטרה. רק אוויר לריאות, קפה טוב והרבה מחשבות שהתשחררו מ-״מתי נשתה״ והתרחבו לשאלה גדולה קצת יותר – לאן, בעצם, הולכים חיי. ופתאום אני שומעת את האקורדים המוכרים של אביתר ומופתעת לגלות שהפעם הם לא בראש, אלא עולים מהפסנתר הציבורי במדרחוב, כשבחור מוכשר מאוד (שבדיעבד התגלה גם ככוכב) יושב ליד הפסנתר, בגשם השוטף, ושר כאילו בכך תלויים חייו.
פעמים נדמה לי שבסבכים של המחשבה, של אומדן חיינו, של אכזבות שפוגשות אותנו או רגעים שבהם חוסר הגשמה מרחף מעל הראש, מרגישים אבודים. הראש דופק, הלב שותק (לפעמים זה גם הפוך), צריך ליטוף. כמו שסבתא היתה מחבקת אותנו. לא בהבטחה שהכל יהיה בסדר, לא פותחת בקלפים שתגלה לך מה יקרה בשארית חייך, רק לדעת שיש איזה קו, שביל שמנחה אותך בעולם הזה. שלא נזרקת לפה סתם, שאתה לא שכוח, לא עוד אדם. לא איזה בורג במערכת של מליארדי אנשים. שיש גם לך, וסליחה על הקלישאתיות, סיכוי להנצל, אני חושב.
במקור, לא ששתי לכתוב את הטור הזה. הוא הרגיש לי כל כך שולי, זניח. נו, כן, הבעש״ט הקדוש אומר ללכת עם המחשבה הראשונה שיש לך בבוקר בראש. אבל די, זה כאילו עוד מילים ״מכובסות״ של השגחה. אז במקום, סיפרתי את זה לשני חברים טובים. ובשתי השיחות, תוך כדי סיפור, עלו רגעים כאלה. קטנטנים. לא סנה בוער, לא קריעת ים. אבל רגעים. כמו קרן שמש שמאירה בדיוק עליך כשהגב מצטמרר מקור. שברירי אור שסוכים עלינו. סיפרתי משהו מפודקאסט ובדיוק הוא התחיל להתנגן ברקע. או שהצד השני דיבר על אמונה ופתאום קלט מולו בית כנסת עתיק, באמצע שום מקום. ואיך חברה שלי אמרה – ״מאמי שלי, את הטור הזה את ככל הנראה חייבת לכתוב״.
ונדמה שיש ימים שאדם חווה רגע של גילוי שכינה ממש. בחופה, בלידות, אולי בתאונה שבה ניצלים חייו. אבל רוב החיים שלנו הם לא כאלו. הרוב היא הדרך. ושם, מדי פעם בפעם, אדם זוכה לליטוף עדין וחם, שברירי אור של השגחה.