באחד ממוצאי השבתות ביקרתי בביתה של אישה בת 106 ושמעתי על דמויות ירושלמיות של פעם. אחרי כחצי שעה היא התנצלה, אמרה שטרם הספיקה לשטוף את כלי השבת, לסיים את התהילים של היום, ועוד מעט יש לה פגישה בענין הגמ”ח שהיא מנהלת… ‘בגיל שלי הזמן נעשה יקר יותר, צריך להספיק. אני מברכת אותך שתגיע לגיל שלי. תבוא שוב ונמשיך’…
היא סיפרה שעלתה לארץ בגיל 20 באביב תרצ”ה (1935) וגרה בשכונת נחלת שבעה. אבל זכרון מיוחד צרוב בה ממספר חודשים אחרי עלייתה לארץ.
היא זוכרת את הלוויית הרב קוק כאירוע יוצא דופן, עם כמות ענקית של בני אדם.
לא הופתעתי. על ההלוויה הזאת שמעתי המון פעמים, כמעט מפי כל מי שחי אז בארץ. אליהו הכהן רומנוב, המהנדס ששרטט את ‘מפת הקו הירוק’ במלחמת השחרור, סיפר לי על הלווית הסנדק שלו, הרב קוק. היו שם מכל הגוונים ממש, כולל אלה שאך אתמול הכפישו את הרב, אמר.
קשה לדעת כמה אנשים היו שם. היסטוריונים מתארים עשרות אלפי אנשים, כשכל הישוב היהודי בארץ מנה כ400,000. כלומר, באופן יחסי, היא דמתה להלוויה הגדולה ביותר שהתקיימה בארץ מאז ימי הבית השני – הלוויית הרב עובדיה יוסף זצ”ל.
תיאוריהם אלו מקבלים גיבוי מסרטון ישן מאותה הלוויה, שהתפרסם ממש לאחרונה.
אספר רק על עוד אחת שזכרה מהלווייתו את מראה “המוני האנשים”, כדבריה. מדי שנה ב’שמחת תורה’ נוהג הייתי לעבור לפני התיבה בבית כנסת של שיכון המזרחי ב”יד אליהו” בת”א. בסעודת החג השתתפה אלמנה ילידת העיר העתיקה בירושלים, שמשפחתה עברה לשכונת ‘בית ישראל’ בעקבות פרעות תרצ”ו. היא סיפרה לי על בעלה, חסיד באבוב, ועל בן דודו, אברהם הויזמן הי”ד, בחור ישיבה חרדי, שנפל במלחמת השחרור בקרבות הקסטל (דוד בן יוסף תיאר את דמות המופת הזאת בספרו “האם יש סיכוי לאהבה”. מ.ד.).
אביה, חסיד קרלין, עם התלבושת החסידית, נלהב תמיד מהזכות שנפלה בחלקו לחיות במדינת ישראל. “אני זוכרת שבאחת השבתות הוא לקח פרי בידו, התבונן בו בהתלהבות, פרי שגדל בארץ ישראל, ולפני אכילתו אמר: ‘אני לא מצליח להבין את אנשי נטורי קרתא. איפה בגלות היו לנו פירות כאלה משובחים?”… אך טבעי ומתבקש היה לשמוע ממנה את הזכרון הבא, מילדותה: ‘כמה פעמים ראיתי את הרב קוק בחיי, ואת הדרת הפנים המיוחדת שהיתה לו לא אוכל לשכוח’.
היא סיפרה שעלתה לארץ בגיל 20 באביב תרצ”ה (1935) וגרה בשכונת נחלת שבעה. אבל זכרון מיוחד צרוב בה ממספר חודשים אחרי עלייתה לארץ.
היא זוכרת את הלוויית הרב קוק כאירוע יוצא דופן, עם כמות ענקית של בני אדם.
לא הופתעתי. על ההלוויה הזאת שמעתי המון פעמים, כמעט מפי כל מי שחי אז בארץ. אליהו הכהן רומנוב, המהנדס ששרטט את ‘מפת הקו הירוק’ במלחמת השחרור, סיפר לי על הלווית הסנדק שלו, הרב קוק. היו שם מכל הגוונים ממש, כולל אלה שאך אתמול הכפישו את הרב, אמר.
קשה לדעת כמה אנשים היו שם. היסטוריונים מתארים עשרות אלפי אנשים, כשכל הישוב היהודי בארץ מנה כ400,000. כלומר, באופן יחסי, היא דמתה להלוויה הגדולה ביותר שהתקיימה בארץ מאז ימי הבית השני – הלוויית הרב עובדיה יוסף זצ”ל.
תיאוריהם אלו מקבלים גיבוי מסרטון ישן מאותה הלוויה, שהתפרסם ממש לאחרונה.
אספר רק על עוד אחת שזכרה מהלווייתו את מראה “המוני האנשים”, כדבריה. מדי שנה ב’שמחת תורה’ נוהג הייתי לעבור לפני התיבה בבית כנסת של שיכון המזרחי ב”יד אליהו” בת”א. בסעודת החג השתתפה אלמנה ילידת העיר העתיקה בירושלים, שמשפחתה עברה לשכונת ‘בית ישראל’ בעקבות פרעות תרצ”ו. היא סיפרה לי על בעלה, חסיד באבוב, ועל בן דודו, אברהם הויזמן הי”ד, בחור ישיבה חרדי, שנפל במלחמת השחרור בקרבות הקסטל (דוד בן יוסף תיאר את דמות המופת הזאת בספרו “האם יש סיכוי לאהבה”. מ.ד.).
אביה, חסיד קרלין, עם התלבושת החסידית, נלהב תמיד מהזכות שנפלה בחלקו לחיות במדינת ישראל. “אני זוכרת שבאחת השבתות הוא לקח פרי בידו, התבונן בו בהתלהבות, פרי שגדל בארץ ישראל, ולפני אכילתו אמר: ‘אני לא מצליח להבין את אנשי נטורי קרתא. איפה בגלות היו לנו פירות כאלה משובחים?”… אך טבעי ומתבקש היה לשמוע ממנה את הזכרון הבא, מילדותה: ‘כמה פעמים ראיתי את הרב קוק בחיי, ואת הדרת הפנים המיוחדת שהיתה לו לא אוכל לשכוח’.