זה היה ממש בשלהי הקיץ. אמנם נכון לכתיבת שורות אלו, החורף קצת מסרב להגיע ולהכריז על בואו באופן רשמי, אבל אז הייתי סבורה שאלו כבר ימים של שלהי הקיץ ותחילת הסתיו.
אז, נחזור להתחלה:
כמו שאמרתי – זה היה ממש בשלהי הקיץ. האויר החל להתקרר ורוחות היו מנשבות מדי פעם בפעם.
במקום בו נולדתי יש ים, וכל הילדות שלי בנויה על זכרונות בריח רוח ים מלוח ומשב רוח מלטף. החלטתי איפה, לצאת לי לאותו ים, לכבוד סוף הקיץ ותחילת בוא החורף, שהרי ידוע שבחורף יש מי שהולכים לים הגדול, אבל אני אינני נמנית על אותם מובחרים.
ארזתי בחיפזון (כי כאמור היתה תחושה שהקיץ ממש עומד להסתלק במהירות) בגד ים, מגבת וגם סוודר דק – על כל רוח שלא תבוא – ויצאתי לדרך.
יצאתי ובליבי חשש.
•••
למה חשש, אתם שואלים?
ובכן, יצאתי לבדי. באותו היום אף חברה לא יכלה להגיע ואני החלטתי שאני לא מוותרת אותו היום על הים (שלהי הקיץ וזה).
ואם אני יוצאת לבדי – עם מי אחלוק את הקפיצה בין גל לגל, החול שנדבק לכל מקום והישיבה על קו החוף?
אבל היה לי חשש יותר גדול. ידעתי שעם ״הלבד״ אני אסתדר. אדרבה, אולי יהיה אפילו יותר מעניין. פעם הלכתי לים לבד וכמעט כל הזמן שם דיברתי עם חברה בטלפון, כדי לא לחוש את הלבד הזה. אבל הפעם, החלטתי, זה יהיה שונה. שונה ואישי, דיבור עם עצמי.
החשש הגדול שלי היה שלפני כמה שנים טובות התחלתי לקבל בחילה ברגע שהייתי נכנסת למים. זמן מועט לאחר שהייתי שוהה בעומק הכחול – טורקיז המדהים הזה וחשה את תנודות הגלים, הייתי גם חשה בחילה. והיא הייתה רק מתגברת ומתגברת עד שבפעם האחרונה שהייתי בים הרגשתי שאני חוזרת חולה הביתה.
ולא רציתי ללכת יותר לים.
אבל בתוכי כן רציתי. מאד מאד.
•••
הים הוא חלק ממני. הוא טבוע בי ממש מגיל קטן, ולא ללכת לים – משמעו להסכים לשינוי גדול מאד בחיי. שינוי שאני לא רוצה בו.
וממש חובה להבין, שעד לפני כמה שנים לא היתה לי שום בעיה עם הים, שום בחילות ושום מחשבות חוששות מהגלים.
התחלתי לחשוב עם עצמי מה קרה. מתי הדבר החל? למה? מה היה בדיוק?
המוח שלי לקח לעצמו זמן התכנסות ושלף זיכרון:
אני נוסעת לים. יש שם איזה אירוע מסוים וחשוב שקשור לתיכון. אני עולה לאוטובוס, הולכת לחציו השני ומתיישבת במושב שהפוך לכיוון הנסיעה. חברה עולה גם היא ומתיישבת מולי. החברה שואלת אם לשבת באופן הזה לא עושה לי בחילה, ואני משיבה בשלילה, ויותר מזה, אני מגדילה לעשות, ונוטלת לידיי מגזין של איקאה שמונח במושב שלידי ומתחילה לעלעל בו.
טוב, הנסיעה מסתיימת, אנחנו מגיעות לים. יש שם את כל הפעילות והאירוע עצמו, וממש לא זכור לי שהיתה לי שם בחילה, אבל זה הזיכרון שעולה ואני מאמינה שהוא שייך, ופשוט נוצרה בי התנייה מאז.
•••
מה שאני עושה מעתה והלאה, בזמן שאני נוסעת לים, זה שאני מרגיעה את עצמי ומספרת לעצמי את הסיפור האמיתי והנכון: שאני אוהבת את הים וכיף לי בגלים, שאכלתי בזמן, שאני יושבת כרגע עם כיוון הנסיעה ושנעים לי בגוף.
ואז אני מגיעה לים ולא רצה ומסתערת על הגלים. אני מתיישבת על החול (גם ככה הוא יידבק לכל מקום) ופשוט מסתכלת אל האופק המדהים שנפרש לפניי.
ואני נושמת את הים, את הריח המלוח הזה שאני כל כך אוהבת, ונרגעת. ואז, ורק אז, כשאני בוטחת בי, בגוף שלי, במציאות (בקב״ה כמובן!), כשאני חשה את הרוגע הזה, אני פוסעת לים עצמו.
•••
והיה לי מדהים. מדהים מדהים מדהים. לא היתה בחילה, ולא פחד ולא חשש, רק שמחה והשתאות והתפעלות והוקרת תודה לה׳. והיו גם המון תובנות מהממות שנוצרו כי הייתי לבד, רק עם עצמי. אבל עליהן – אולי בפעם הבאה.
בכל זאת, שלהי הקיץ.