01
השבוע פרצה שוב הסערה השנתית, שמלווה את יום השנה לרצח רבין. וגם השנה השמאל הוכיח שהוא יודע לכבד את המת, אבל עד לגבול מסוים. כלומר עד שזה מצריך ממנו לחבק באמת את כל חלקי העם ולחלוק איתם את השכול, ללא פוליטיקה. הם אולי היו שמחים שכל העם ירכין ראש ויתאבל יחד עימם על לכתו של מנהיגם. אבל רק אם נעשה את זה כולנו בדרכם שלהם.
וכך שוב, בדיוק כמו בכל אחד מימי השנה לרצח ב-26 השנים האחרונות, הוקדש היום הזה להוצאת כעסים ישנים של השמאל על המחנה שניצח אותו בבחירת העם כבר שנים רבות.
תזכורת שנתית לכך שיש במדינת ישראל ציבור גדול שעדיין לא הפנים שהם הפסידו בקלפי, אפילו שבעיני עצמם הם נאורים ועליונים יותר מאותו עם שלא בוחר בהם.
רובם יודעים היטב שהימין לא רצח את רבין, אבל מתכחשים לכך כדי שיוכלו להמשיך את מחול ההסתה. מעט מהם גם באמת לא הפנימו שאין אף קשר בין הרוצח למחנה הימין, ובטח לא לרבני הציונות הדתית והנהגת המתיישבים.
בשנים שחלפו מאז ציבור המתיישבים כבר התרגל. פעם בשנה מרכינים ראש, שומעים במשך שבוע את פסטיבל השנאה ברדיו ומתנחמים רק בכך שהמצב היה יכול להיות הרבה יותר גרוע, אם הימין לא היה חוזר לשלטון בזמן.
02
אבל יש כאלה שלא מסתפקים בהסתה הקבועה, זו שאליה כבר התרגלנו. בשבילם לדבר על הרוצח ועל הרבנים, או אפילו על “דין מוסר” – זה נדוש. הם צריכים משהו חדש משלהם כדי לתפוס כותרות ולהנציח את היום הזה כדגל של הסתה.
נכדו של רבין, יונתן בן ארצי, זה שאיחל לראש ממשלה בישראל למות מקורונה, מנצל את שתי דקות התהילה השנתיות שלו למפגן של חוסר ממלכתיות, נגד ציבור שחלק על סבו בדרכים דמוקרטיות. אבל מה שמדהים הוא שבדיוק באותה נשימה הוא גם מקונן על חוסר הממלכתיות של הימין. הוא רק שכח שאם הוא מצפה לממלכתיות מהצד השני, זה שסופג כאן עלבונות והסתה במשך 26 שנים, היה רצוי שגם הוא ינהג במעט ממלכתיות.
במקום לעשות הכל כדי שהיום הזה יאחד את כל העם במקסימום קונצנזוס, הם טורחים לבזות את מנהיגם המנוח שנה אחר שנה. כמובן כל זה נעשה בנשימה אחת עם הפניית אצבע מאשימה – לא על כך שאנו איננו זוכרים את הרצח, אלא על כך שאיננו מוכנים לקבל בחבילה אחת גם את מורשתו של האיש, למשל אוסלו ואלטלנה.
03
לציבור הימני לא צריכים להטיף מוסר. יהודי מאמין הוא זה שדבק בקיום הדיבר “לֹא תִּרְצַח”, ועוד לפני כן מכיר את הפסיקה היהודית כי “כָּל הַמָּרִים יָד עַל חֲבֵרוֹ נִקְרָא רָשָׁע”. אותנו לא צריכים לחנך כיצד לנהל מאבקים פוליטיים ומחלוקות אידיאולוגיות.
למרבה הצער מאז רצח רבין הימין נדרש פעם אחר פעם להוכיח שהוא לא רוצח את רבין מחדש. זה קרה מיד אחרי הרצח בביצוע של הסכמי אוסלו ב’, שעברו ללא אף מחאה רק מעוצמת ההלם שאחז בימין באותם ימים, שגרם לנו להסתגר בבית ולשתוק. וכמובן במהלך גירוש יהודי גוש קטיף, שם רק מהטראומה ששוב יאשימו אותנו באלימות והסתה, קיימו המתנחלים מחאת “באהבה ננצח” והתפנו מבתיהם בשקט מופתי.
04
היה נכון שקודם השמאל יעשה חשבון נפש על האלימות שהופנתה מצידו במשך שנות המאבק האידיאולוגי. השמאל מעולם לא התנצל על רצח 16 אנשי אצ”ל, חלקם ניצולי שואה, מאותו “תותח קדוש” שירה על אלטלנה. השמאל גם לא טרח מעולם להתנצל על הסזון, שם נחטפו, עונו ונרצחו טובי בינינו, או על רצח הנער ידידיה סגל, שרק השבוע נחשפו המסמכים שתיעדו את הרצח הברוטאלי והאכזרי שלו על ידי אנשי ההגנה, רק בגלל שהשתייך למחנה הלא נכון.
אבל השמאל אף פעם לא עושה חשבון נפש ולכן אין טעם לצפות להתנצלות או פיוס. המחנה שמתנהג בחוסר הממלכתיות הגדולה ביותר, ממשיך להטיף לנו מוסר, כדי לשמור על מקומו בעמדת המחנך הלאומי, מבלי לקחת אחריות על מעשיו. כך באותו זמן שהוא מדבר על אלימות וחוסר ממלכתיות, הוא שוכח שהדבשת נמצאת דווקא על הגב שלו.