פרויקט חשבון נפש מגזרי

היינו רוצים לראות מערכת משפט שמבוססת על אדני משפט ישראל סבא; היינו רוצים שלצד הכלכלה הקפיטליסטית ההולכת ומתחזקת תתגבש גם מדיניות של חסד; היינו רוצים שמערכת החינוך של ישראל תהיה נאמנה לערכי ישראל וליהדות ותדחה רוחות זרות המנסות לקנות להן אחיזה ולהשפיע על ישראל; היינו רוצים שהיחס לאוייבי ישראל לא יהיה יחס מכיל אלא יחס לאומי מכבד ומרתיע.
בקיצור, התחושה היא שאנחנו קצת תקועים. שמדינת ישראל קצת מתברברת. משהו ברוח הגדולה שסחפה את עם ישראל ודחפה את הציונות בעליות הקשות, במאה השנים האחרונות, ובעיקר ביררה את דרכנו, משהו ברוח הזו ובעוצמתה התפוגג ונעלם. שום תורה גדולה לא באה במקומה והפכה לנחלת הכלל.
התוצאה היא שעם ישראל רוצה ובוחר בכל מערכות הבחירות האחרונות ימין-לאומי-יהודי ומקבל מדינת שמאל-אוניברסאלי-ליבראלי.

ואנחנו

וכאן אנחנו נכנסים לתמונה. או שבעצם אנחנו נכנסים בחצי כוח. אנחנו נכנסים לתמונה כי באמת הציבור הדתי לאומי עסוק במשימות לאומיות רבות: התיישבות; גרעינים תורניים; השתלבות מוגברת בצה"ל ועוד ועוד – כה לחי.

אז למה חצי כוח? כי באמת, אנחנו לא לוקחים אחריות כוללת. מאוד נוח להתנקז לאזור הנוחות של ההתיישבות, חינוך ליהדות וכדומה. מאוד נוח להישאר משגיחי כשרות אבל כמו שבצבא אנו מחנכים את בנינו לקחת פיקוד כולל כך בחיים האזרחיים אנחנו צריכים לקחת אחריות. כוללת.  

במה דברים אמורים?

ובכן, יש מספר אפיקי השפעה מרכזיים דרכם ניתן להביא לשינוי במציאות ולקדם אותה. אפיק ההשפעה המרכזי הוא – ניחשתם נכון – האפיק הפוליטי בו מתקבלות ההחלטות המרכזיות שמעצבות את המדינה ואת דרכה – דרכו של עם ישראל. אבל זהו אפיק חלקי. אפיק אחר מאוד מרכזי בדרך לעיצוב מציאות חיינו הוא אפיק האקדמיה. אפיק נוסף רב השפעה הוא אפיק הפקידות. אפיק קריטי להחלטות שמתקבלות ולכיוונה הכללי של הספינה הוא האפיק התקשורתי ואפיק נוסף, מאוד מרכזי, הוא האפיק של עולם העסקים.

אקדמיה – פקידות –עסקים – פוליטיקה – תקשורת

השדרה המרכזית של עולם האקדמיה הישראלי בדגש על האוניברסיטאות המובילות בישראל, העברית, תל אביב, בן גוריון ובמידה מסויימת גם בר אילן רוויה בבעלי תפקידים המחזיקים באג'נדות שמאל פרוגרסיביות המוקרנות מהאוניברסיטאות הבולטות באירופה ובארה"ב. אוניברסיטאות אלו אמונות על ועיצוב עולם הערכים של מאות ואלפי פקידים ואנשי מקצוע המכהנים במשרדי הממשלה השונים, לרבות קצינים בצבא, במשטרה, בשב"ס, לרבות פרקליטים ושופטים וכולם כולם גדלים על ברכי אותם מחוללי רעיונות באקדמיה. אלו גם אלו מוקרנים מהרוח הנושבת מכלי התקשורת השונים – לא על העיתונאי הבודד אנחנו מדברים אלא על הקו הכללי של כלי תקשורת הנגזר מרוח המו"ל או הבעלים של אותו כלי תקשורת בין שהמדובר בתחנת רדיו או בעיתון או בערוץ טלויזיה. גם כאן צריך לחדד, רוב החברים בקהיליה העסקית הישראלית נמנים על מחנה השמאל-מרכז. רוב הכסף בישראל נמצא בצידה השמאלי-פרוגרסיבי של המפה הפוליטית. בהקשר זה אני מחדד לילדיי לא פעם את חשיבות הממון בעזרת המימרה: "חכמת המסכן בזויה ועשיר יענה עזות". כדי שתשמע הבשורה שהציבור הדתי לאומי נושא על כתפיו – בשורה של יהדות – ארץ – ישראלית – היא צריכה להיאמר בפיהם או מכלי התקשורת של בעלי הון המאמינים בבשורה זו ואם יש בה אמת – ויש בה – היא תבקע ותעלה ותתגלגל מאליה.  

ובפוליטיקה? יש בינינו כל כך הרבה אנשים ראויים, חכמים וישרים, נבונים ומוכשרים וערכיים מאוד, ובכל זאת אנחנו מוצאים שטובי בנינו אינם נמנים עם השדרה הראשונה של הנהגת ישראל (ויסלחו לי מי מהקוראים על שאיני רואה באדונים הנכבדים המצויים כיום בממשלה הנוכחית – בני הציונות הדתית. הם לא מחוייבים לערכינו) כשמאידך הם לא פחות ערכיים או מוכשרים מאלה שכבר שם. גם באפיק זה כמו גם באפיקים האחרים נראה שאנחנו זולגים לאזור הנוחות המוכר של תחום החינוך או ההתיישבות ובפוליטיקה – שתדלנות, במקום לקחת אחריות כוללת, לקבל החלטות ולהביא לשינוי מדיניות. בכל התחומים.   

ואם באנו עד כאן, לא נוכל שלא להזכיר את אפיק הפקידות. זו זכות להיות עובד מדינה. זו זכות לשרת את הציבור. השמאל הישראלי מקדש התגייסות למגזר הציבורי. אנחנו בימין עוד לא סגלנו לעצמנו הלך נפש שהמדינה היא שלנו וצריך להתגייס למענה ו'לקחת עליה אחריות'.

וזה המפתח לכל האמור לעיל. חונכנו בישיבות ובכלל לחוסר הערכה עצמית. המילים 'אינני ראוי' מצויות תדיר על שפתינו – ראו לעיל בפתח המאמר… במקום לנסות לעקור את השיבוש הזה מלב אומרו נחדד נקודה נגדית – לקיחת אחריות. ככל שנחנך את עצמנו ואת בנינו ללקיחת אחריות כך נמצא עצמנו מעורבים יותר ויותר המעשה המרכבה הזה של מדינת ישראל וכך נוכל להשפיע על עתידו של עם ישראל. הגיע הזמן שהציבור הדתי לאומי ימציא את עצמו מחדש.   

כן אני יודע, זה יכול להישמע יומרני. הענין ביומרות הוא שמי שמעלה אותן נשמע לעצמו יומרני רק כיוון שהוא עסוק בשאלה אם הוא נשמע. הרבה מאוד יומרות קדמו את העולם – אם לא היומרות של סטיב ג'ובס, ברין, גייטס, אם לא היומרות של הרצל ובן גוריון, של הרב קוק ושל ראשי גוש אמונים היינו חיים היום בעולם שונה לחלוטין. זה בידיים שלנו – שיתמלאו משאלות ליבנו לטובה. אמן!

עו"ד אביחי בוארון הוא יו"ר פורום ציון וירושלים