ישבתי מולה ואמרתי את המשפט שפתאום קפץ לי לראש. אין לי מושג איך הגענו לנושא הזה או מה היה הטריגר שהוביל ליצירת אותה המחשבה, אבל אני כן זוכרת שאמרתי את המשפט באופן שהוא קצת מודאג.
״אין לי מצב שיש בו שקט בראש שלי״.
זהו. אמרתי את זה.
היא הסתכלה עליי, קצת מופתעת, קצת מסוקרנת, בעיקר לא מבינה.
״מה הכוונה?״, היא שאלה את המובן מאליו.
חשבתי קצת. ״יש פעמים שיש לאנשים שקט בראש, כלומר – הם לא שומעים בו מחשבות, רעשי רקע… אצלי תמיד יש שירים בראש״.
״שירים?״
״כן, שירים״.
היא חיכתה שאמשיך.
״אני… תמיד יש לי שירים בראש. הם תמיד פסקול אצלי במוח. גם עכשיו כשאני מדברת איתך, מתנגן לו שיר אצלי. אני פשוט לא שמה לב לכך כל הזמן כי יש לי עוד מחשבות ודיבורים שאני מתעסקת בהם. אבל כשאין פתאום מחשבות ודיבורים, ואמור להיות שקט בפנים, אז אצלי תמיד יהיה שיר״.
היה שקט שנמשך לכמה שניות.
״ומה הבעיה בזה?״, היא שאלה אותי.
״מה הבעיה בזה!״, אמרתי בלי להשהות את התגובה. ״שאין שקט!״.
בחדר נהיה שקט.
״לכולם בראש יש רגעים של שקט ולי אין!״.
״אבל מוריה״, הטון המרוכך שלה גרם לי להקשיב קצת יותר. ״אולי אצל כולם יש שקט בראש, אבל השקט שלך הוא השירים״.
–

המשפט הזה הימם אותי. באמת.
״השקט שלך הוא השירים, השקט שלך הוא השירים, השקט שלך הוא…״
השירים.
מאז אותה שיחה, שנים לאחר מכן, יצא לי פתאום לשמוע באמת שקט בראש. אלו היו רגעים מעטים, מזעריים, נדירים. פס הקול בראש שלי מורכב מאינסוף מנגינות שמגיעות והולכות, יוצרות מיקסים ועיבודים, מתחברות, מצטלבות, נפרדות ומומצאות.
והן שם כל הזמן, באמת שכמעט ללא יוצא מן הכלל.
ובאותה השיחה זה הדאיג אותי. היום זה מרגיע אותי.
–

אם יש משהו שבאמת הוא הדבר הראשון שאני עושה בחיי כנראה, עוד לפני הכתיבה, עוד לפני האומנות, הוא השירה.
וואו, קסמה של המוסיקה. היא יכולה לגרום לאדם הכי כבד נפשית כרגע לקום ולרקוד. היא מסוגלת לרגש עד דמעות את האישה הכי נוקשה שתכירו. בצליליה היא מחייה ומחברת בין אנשים בלי לומר מילה. בכוחה לאחות מחדש לב שבור.
–

וכנראה שמשום שנולדתי לבית מאד מוסיקלי כשלעצמו, החלק הזה שבי התפתח מאד. עד כדי כך שכיום, שנים אחרי, אני מצליחה לשלוף שירים ומנגינות שהייתי שומעת בהיותי קטנטונת. שירים שאצל כולם חלפו ועברו לחלק במוח שנקרא ״תהומות הנשייה״. אז גם אצלי הם כבר מאוחסנים באותו חלק, אבל אני מצליחה, בתהליך שאני לא יודעת להסביר אפילו לעצמי, לשלוף אותם החוצה. זה מרגיש כמו דגדוג קטן, צליל שמרחף וכמעט חומק ממני, ואני מנסה לתפוס אותו. עוד קצת ועוד קצת ועוד – ולבסוף אזכר בשיר כולו, והיה לפלא.
האמת, חשבתי שזה כך רק בשירי ילדים ישנים ושאולי הם נצרבו בי כל כך טוב כי בתור ילד אתה סופג דברים לעומק. אבל מסתבר שלא. שמעתי שיר לא מוכר (גם לא בפלייליסט המוסיקלי הכללי) באיזו נסיעה בזמן שהתפללתי. שורה מהשיר נתפסה אצלי. רציתי לשחזר את השיר כמה ימים לאחר מכן, אך אז הקשבתי לשיר אחר ואותה שורה פשוט חמקה לגמרי ממני. ואיך אמצא את השיר כעת?
פתאום נזכרתי בקולה של הזמרת. רק קולה, הצליל שלה, אפילו מילים להלביש לו לא היו לי. הקול שלה היה הדגדוג הראשון, כמו פרפר שנוגע לא נוגע, והמשכתי לחשוב עליו עוד ועוד, עוד ועוד.
פתאום קפץ לו חלק קטנטן מהמנגינה, ואז עוד חלק ועוד אחד. אבל זו רק מנגינה, בלי מילים… אי אפשר ככה לחפש את השיר. המשכתי ״למשוך״ אליי את השיר, לחפש אותו בתוכי, לקרוא לו… ואז – בום! גם המילים טפחו על פניי!
וחיפוש מהיר ביוטיוב.
וכן, השיר נמצא.
–

מה השקט שלכם?
מה קל לכם לתפוס?
איך תקראו לחלק הטוב שבכם?
אני מנגינה.