אבי המשפחה עמיחי, הוא מורה, חקלאי, כורם ויינן. האם רינה עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית. הם הורים לשלוש בנות. הלל ז”ל ביתם הבכורה נרצחה בפיגוע שזעזע את המדינה לפני 4.5 שנים. הרצח התרחש בביתם בתוך המיטה של הלל בקרית ארבע. הלל הייתה אז בת 13.5 ילדה יפה ותמימה שלא עשתה רע. בלילה שלפני הרצח היא הייתה מאושרת, חזרה ממופע מחול של החוג שבו השתתפה. באותו בוקר נורא, התחיל החופש הגדול והלל המשיכה לישון אחרי שבני הבית יצאו. מחבל מוסלמי מהכפר הסמוך חדר לקרית ארבע, נכנס דרך חלון חדרה ורצח אותה באכזריות בדקירות סכין. שני חברי כיתות הכוננות הוקפצו והגיעו למקום. הם נאבקו במחבל והרגו אותו. אחד מהם שוקי גלבוע איבד את עינו במאבק.
“הלל גדלה בקרית ארבע, היא אהבה את נוף ילדותה, הייתה ילדה מבריקה, צנועה, יפה ומיוחדת”. מספרת רינה אימה. “היא אהבה מאוד לרקוד, אהבה בעלי חיים וחלמה להיות זואולוגית. בזמנה הפנוי אהבה לעזור בעבודה בכרם וביקב המשפחתי. היו לה הרבה שיחות כשעבדה עם עמיחי ביקב, היא הייתה מחוברת לעבודת האדמה”.
רינה גדלה בקרית מוצקין, עמיחי גדל בנהריה, ההורים של שניהם עלו ארצה. לעמיחי היה חלום לעבור לגור בעיר האבות, לחזור הביתה למקורות ורינה הלכה בעקבותיו. עמיחי זכה כבר לפני 25 שנה להפוך אדמות הפקר לכרמי ענבים ולהקים יקב. ביקב שלהם הוא גם הכורם וגם היינן.
האידיאולוגיה שלו לעבוד את האדמה ולגדל ענבי יין של ארץ ישראל דווקא בעיר האבות המבורכת באדמות טובות לגידול ענבים. היקב, הוא יקב בוטיק ובו יין משובח מזנים שגם דוד המלך שתה מהם. היין אף זכה בפרסים על איכותו. משפחת אריאל חיה את חזון ההתיישבות, שום דבר לא הכין אותם לאסון הגדול שיתרחש בתוך ביתם. אחרי הרצח של הלל ז”ל היו לכם מחשבות לעזוב את הבית בקרית ארבע?
“אין ספק שהרצח זעזע את עולמנו, החיים שלנו השתנו. אבל זה הבית שלנו והלל אהבה אותו ואת קרית ארבע. להישאר בבית הזה שהיא אהבה, היה כמו צוואה בעינינו. אף על פי שאנחנו גרים על הגבול, ממש מעבר לגדר במקום שהוא יחסית מסוכן, הייתה לנו אמירה ברורה שאנחנו נשארים וממשיכים להכות שורשים במקום שבו פגעו בנו. זו נחלת אבותינו ותמשיך להיות גם של בנינו. אנחנו לא יכולים לאפשר לאויבים שלנו להרגיש שאנחנו מוותרים על הארץ שלנו. מיד אחרי הרצח נטענו עוד כרם שהוכיח את העובדה שהמקום שלנו, ואנחנו פה. מעבר לכך, אני חושבת שאין נקודה בארץ שמישהו יכול להתחייב שהיא בטוחה לגמרי”.
ספרי קצת על הקשר שלך ושל הלל?
“הלל הייתה הבת הבכורה שלנו, זכיתי ללדת אותה אחרי שנים של ניסיונות ואתגרים וציפיה. היא הפכה אותי לראשונה לאמא והייתה האור של חיי. ילדה טובה, שמחה ומאירת פנים. הייתה לה פנימיות עמוקה, היא הייתה מאוד מיוחדת. היה לנו קשר קרוב. שנה לפני הרצח בשנת הבת מצווה שלה, עשינו ביחד מסע שבו פגשנו נשים מיוחדות בקרית ארבע, נשים שהן השראה. במסע הזה הייתה לנו חוויה עוצמתית משותפת שהשפיעה עליה. לאחר הרצח, ובעקבות חוויות המסע, כתבתי יחד עם אחותי ציפורה פילץ את הספר “פרקי הלל” מסע לבנות מצווה, מסע של אם ובת. כשאני הייתי עם הלל במסע שלנו הרגשתי שאין שום הדרכה לאמהות ובנות מצווה. בספר יש תוכן לשנה שלמה, ובו פרקי לימוד, קטעי קריאה והפעלות, הספר יפה וצבעוני, הוא לא מדבר על מוות אלא מדבר על הדמות שלה בחיים. לאחרונה גם יצרנו קלפי משחק “הלל משפחתי” לבר ובת מצווה. אנחנו גם מקיימים מפגשים עם בנות מצווה ואמהות. גיל מצוות הוא גיל משמעותי שהלל תישאר בו לנצח. בחרנו להנציח אותה במובנים שונים שהתאימו לאופי שלה ולדברים שעשתה בחייה.
הייתה לנו אמירה ברורה שאנחנו נשארים וממשיכים להכות שורשים במקום שבו פגעו בנו. זו נחלת אבותינו ותמשיך להיות גם של בנינו. לאויבים שלנו
איך ממשיכים אחרי אסון גדול כל כך?
אין בוקר שאני לא מתעוררת לתוך האסון ולא חושבת על הלל. אבל אנחנו ממשיכים לחיות. אנחנו חיים את החיים והמוות יחד. מאוד קל ליפול לתוך האסון הזה, אבל יש לנו עוד שתי בנות ואנחנו לא רוצים לתת להם חיים של עצב וחיסרון, חשוב לנו שהחיים שלהם יהיו שמחים. פעולות ההנצחה שאנחנו עושים לזכרה של הלל מסייעים לנו לקום מהתהום. הלל לא חיה איתנו אבל אנחנו מחיים אותה בהנצחה בהרבה דרכים שמוסיפים אור, שמחה וטוב לחיים.
מיד לאחר האסון נטענו עוד כרם ענבים, “כרם הלל”, בנינו גם את “מרכז המבקרים כרם הלל”. אנחנו שמחים לארח בו אנשים מהארץ ומחו”ל, קבוצות מטיילים תלמידים, אנחנו מספרים את הסיפור שלנו, הסיפור של הלל, מדברים על חקלאות קדומה ומודרנית על החיבור לארץ ולמורשת, משלבים גם מורשת קרב. אנחנו מספרים את סיפור קרב הגבורה של דרור וינברג ז”ל שנהרג כאן בציר המתפללים בחברון עם עוד 12 אנשי צוות. אנחנו מסיירים בכרם וביקב וכמובן מכבדים את האורחים בטעימות של היין שלנו ובברכת בורא פרי הגפן. מפה אנחנו מציעים לאנשים להמשיך למערת המכפלה ולסיורים בסביבה. חשוב לנו לחבר את האנשים למקום ולהעביר את המסר שלמרות הכול אנחנו מחויבים לאהוב ולהגן על אדמת ארץ ישראל ולהתיישב בכל מקום, מסר של העמקת השורשים של אהבה וחיבור.
השנה בגלל הקורונה פחות אנשים מגיעים אלינו ולאזור בכלל. זה מאוד חסר לנו, ההנצחה של הלל מחזקת אותנו ואת מי שמגיע אלינו. הלל נקטפה טרם זמנה אבל אנחנו ממשיכים להפיח חיים ושורשים במקום שבו נגדעו חייה, ושמחים להפיץ את האור שלה ברבים. בזכות העשייה הזאת אנחנו מצליחים להיאחז בחיים.
