בכל יום, בשעת בין ערביים, אני יוצאת לצעידה היומית שלי. אני צועדת ארבעה ק”מ בכביש האחורי של המושב שלנו. אני גרה במושב “יונתן” ברמת הגולן, אם שאלתם. שני ק”מ לכל כיוון בכביש צר מוקף שטחי מרעה לפרות בקר, סוסים, מטעי אגס, שדות חיטה וכרם של גפנים. עוד מעט יתחיל קטיף האגסים ככה זה נראה לפי גודל הפרי. הגפנים עדיין צעירים, נראה שנטעו אותם רק לאחרונה. טרקטורים ועליהם פועלים שיוצאים לרסס במטעים, מפרים את השקט שלי מידי פעם, אבל מוסיפים לאווירה. תמיד בשעה הזאת מופעים גם כמה רצים קבועים וצועדים.
קצת לפני מחצית הדרך זורם נחל, “נחל יונתן” אנחנו קוראים לו, אני לא בטוחה אם זה באמת שמו, אף פעם לא בדקתי, אולי עוד אבדוק. זה כיף שיש לנו נחל שהוא שלנו והוא זורם כל השנה. בחורף הזרימה מתגברת בעוצמה חזקה. בעונה הזאת הוא רגוע ואני אוהבת לעצור לידו, יושבת לכמה דקות מתחת לעץ התאנה, נהנית מצלילי זרימת המים ומציוץ הציפורים. במחצית הדרך שלי נמצא “מצפה נחמה”, מצפה יפה ובו נדנדה, שולחן פיקניק, ברז מים ושירותים לזכרה של חברת הישוב, נחמה רוטשטיין, שנפטרה ממחלת הסרטן. המצפה הוא גם נקודת דרך בשביל הגולן. אני מתנדנדת בנדנה, צופה על מאגרי הגולן, על המושב ועל המרחבים הנפרשים לפני. זה זמן כזה של מנוחה, הסדרת נשימות אחרי עלייה קלה ומחשבות על החיים, על הדרך, על אנשים וגם על אלה שכבר אינם. בני הנוער מהישוב מגיעים לקראת ערב למצפה עם פק”ל קפה וגיטרה. לא פעם משפחות עם ילדים מגיעים לפיקניק ארוחת ערב וגונבים לי את הנדנדה. אלו היתרונות של מי שגר בגולן, מרחבים, נופים קסומים ופינות חמד.
הדרך חזרה הביתה קלה יותר, אחרי שעשיתי שתי עצירות בהלוך. בחזרה אני צועדת מהר, גם כי זו ירידה וגם כי אני רוצה להקדים את החשיכה, ולהנות מיופייה של שקיעה. ההליכה היומית שלי היא קצת פעילות גופנית והיא גם הוכחה לכך שאני יכולה להתמיד כשאני מחליטה.
התמדה, אני אומרת לילדים כל הזמן, היא סוד ההצלחה. אבל הצעידה היומית שלי בעיקר עושה לי טוב בנפש, בנשמה. השעה הזאת שלי עם עצמי בחיק הטבע, בחצר האחורית של הישוב, היא משהו בשביל עצמי. והיא גם קצת ספורט, כי גוף ונפש חד הם, וספורט מטיב עם שניהם. ככה אני מסמנת וי על ספורט בחיי. כשאני חוזרת הביתה אחרי ההליכה תמיד יש לי מן חיוך מרוצה כזה על הפנים, כי כל אחד צריך שיהיה לו משהו שהוא מתמיד בו ועושה לו טוב בלב.