תוצאות הבחירות האחרונות ובעיקר השיח לאחריהן הוכיחו שוב ושוב עד כמה הפוליטיקאים שלנו מרוכזים אך ורק בעצמם.
בזה אחר זה הגיעו השבוע נציגי המפלגות למסור את המלצותיהן בפני הנשיא ומתברר שמלאכת הרכבת הממשלה הפעם הפכה להיות מורכבת במיוחד.
בעולם מתוקן, היה זה טבעי שגדעון סער אשר התיימר להיות במשך שנים יותר ימין מימין, יחבור לממשלת “הליכוד” ויכנס פנימה. הצהרתו בליל הבחירות, וכן קריאתו השבוע ערב מסירת ההמלצות לנשיא כי לא יישב עם נתניהו, אמנם מאשרות את מה שאמר לקהל תומכיו ערב הבחירות, אך יכולה לשים סוף לקריירה הפוליטית שלו.
גם סער יודע שעם 6 מנדטים הכוח שלו קטן מאוד ובמיוחד אם הוא עוד יישב איתם באופוזיציה. ההליכה נגד נתניהו, שבו תמך עד לפני חודשים מספר, לא הפתיעה אף אחד, אבל גם לא גרמה למצביעי הימין (ובכלל) לנהור ולהצביע לו.
השאלה שסער התחבט בה מאז הבחירות היא האם עליו להזניח ל-4 שנים את ערכי הימין שאליהם שאף אך ורק בגלל סלידתו מנתניהו, או שמא יניח את כבודו בצד ויוכל לבנות את מפלגתו מתוך הקואליציה עם שלל התפקידים הנלווים למהלך זה.
כפי הנראה, בחר סער בהתאבדות פוליטית שרק מוכיחה עד כמה הימין הופך להיות יותר ויותר צדקן. זה אולי נשמע לכם דומה, זה לא במקרה.
שכן גם במערכות הבחירות האחרונות הייתה מפלגה שאמרה שהיא "ימין" אך בפועל קידמה את ה"שמאל".
מפלגת "כולנו" הביאה בוחרים מימין, והוקמה גם היא על ידי פורש "ליכוד" אחר, אך שמרה על בית המשפט העליון וסמכויותיו משל היו לוחות הברית. אין זה מקרה שחלקים ממפלגת "כולנו" נמצאים היום גם ב"תקווה חדשה". אותה גברת צדקנית, בשינוי אדרת.
ראש הממשלה נתניהו מבין שהוא נמצא בבעיה. הכרזותיו ערב הבחירות כי לא יקים ממשלה הנשענת על תמיכת “רע”מ” לא עולה בקנה אחד עם המציאות הפוליטית שנוצרה ובגינה אנו נמצאים בפלונטר אין-סופי.
נתניהו אינו הסיפור פה, אלא הוא הסמל לכל הסיטואציה שנוצרה ובה מנסים להדיח את שלטון הימין שלא בקלפי. מעל למיליון אנשים בחרו ישירות בנתניהו.
כאשר מוסיפים לכך את תומכי המפלגות האחרות שהצהירו מלכתחילה כי הם תומכים רק בו, הרי שהמספר כפול ומכופל. שיטת הבחירות בישראל גרמה לכך, שהרוב לא באמת קובע, אלא הוא נשלט על ידי כוחות פוליטיים קטנים.
זה לא משנה אם אתה המפלגה הגדולה ביותר, אצבע של ח”כ אחד בודד יכולה להכריע את הכף. דבר זה מוביל לכך שמפלגות כמו “רע”מ” מקבלות לגיטימציה חוקית כאן.
למי ששכח, אותה המפלגה מבססת את שורשיה הרעיוניים על “תנועת האחים המוסלמים” שתומכת גם בארגון הטרור “חמאס”. אם מוסיפים לכך את התמונה שרצה ברשתות החברתיות השבוע, ובה מנסור עבאס צולם מעניק תעודת הוקרה למחבל משוחרר, אנחנו מבינים שכל המילים היפות שאותן הוא שפך בנאומו, נאמרו מהשפה אל חוץ ונכתבו על ידי טובי הקמפיינרים. בפועל הן חלולות לחלוטין.
נראה, שכל הקונסטלציה הפוליטית שנוצרה מובילה אותנו אך ורק למערכת בחירות חמישית, אלא אם כן יתרחש נס וימצאו שני עריקים שיצטרפו אל ממשלת המחנה הלאומי שמוכנה לתמוך בנתניהו.
צריכים לקוות שיהיו מי שיסכימו להצטרף אל מחנה הימין ויפסיקו את החרמות. אחת האפשרויות שנזרקה היא הבאת שני עריקים מ”כחול לבן” שיצטרפו אל הממשלה. אמנם לא צריכים הפעם מיצובישי כמו בימי התרגיל המסריח של פרס, אבל תפקיד נחשק בהחלט כן.
נוצרה כאן הזדמנות פז להקמת ממשלת ימין מלאה, אך האינטריגות האין-סופיות בין הפוליטיקאים והיכולות שלהם להפסיק ולחשוב כל הזמן על עצמם, תגרור את ישראל ככל הנראה לבחירות חמישיות.
אם את מבצע החיסונים וארבעת הסכמי השלום לא הצליחו בימין לתרגם להישגים מספיקים בקלפי, הרי שבמערכת הבחירות הבאה סיכוי סביר בהחלט שהימין יאבד את השלטון.
צריכים לקוות שהפוליטיקאים שלנו יפסיקו לראות את עצמם ויעשו מעשה. אם לא, הפיכתה של ישראל לאיטליה שבה אי היציבות השלטונית חוגגת, קרובה מתמיד.