שואה שלנו?

אברהם איווניר נולד בשנת 1937 בכפר ברהומט שליד העיירה החסידית ויז'ניץ, בן יחיד לאפרים וללוטי. הכפר שכן באזור צפון בוקובינה שברומניה, אוקראינה של ימינו. המשפחה היתה מסורתית ובני המשפחה דיברו יידיש, רומנית, אוקראינית וגרמנית. המשפחה התקיימה ממשק חקלאי, מחסנים לתבואות ולתוצרת חקלאית, רפת ואורווה קטנים, בית מטבחיים לצורכי האטליז ומרתף קרח.
ביוני 1940, עם סיפוח צפון בוקובינה לברית המועצות, החרימו הסובייטים רכוש רב מהמשפחה והגלו יהודים מהכפר לסיביר. פרנסם נשללה והמחשבה על גירוש לסיביר החרידה את בני המשפחה. האב דאג לתרמילים מצוידים במזון ובבגדים אליהם נתפרו כסף וזהב. לאחר שנה, עם הגירוש לטרנסניסטריה, שימשו תרמילים אלה את בני המשפחה המגורשים.
אברהם, איך אנחנו מעבירים את סיפוריהם של שורדי השואה לבני הנוער?
״אני חושב שקודם כל במסגרת של בתי הספר או של החוגים בבתי הספר, בני הנוער בחטיבות הביניים, מבקשים מהם לכתוב עבודות שורשים, לדעתי זה קצת מוקדם. הייתי אומר שבתיכון זה הזמן המתאים לבוא ולכתוב את שורשי המשפחה״.
ממרום שנותיו, גם אברהם יודע שמקורות החיפוש היום רבים. מגוגל ועד לחיפוש באתר יד ושם, בו כל אחד יכול למצוא פרטים על קרובי משפחתו. ״סיימתי עכשיו שיחה עם חיילים. הם בכלל לא יודעים מהיכן הגיעו הסבא והסבתא ומסתבר שהם שורדי שואה, הם לא דיברו והנכדים לא שאלו. היום יש אפשרות להתחיל לחקור רק בדרך הזאת והייתי אומר שכל תלמיד בית ספר יחפש את השורשים של המשפחה שלו והקהילה שלהם. זה לא משנה אם זה בפולין, מרוקו, תוניס או אוקראינה״.
״היום למשל באוקראינה יש הרבה בני נוער וחיילים שהסבים והסבתות היו בשואה ואף אחד לא יודע את זה. זאת צריכה להיות המוטיבציה לנושא הזה, להביא את הצעירים, גם סטודנטים, לחקור את שורשי המשפחה והקהילה. היום עם האינטרנט אפשר להגיע לחלק מבני המשפחה וביד ושם יש דפי עד. זה צריך להיות יזום מצד משרד החינוך ובתי הספר כי אחרת זה לא יהיה. זאת הדרך היחידה״.
ביולי 1941, עם פלישת הצבא הרומני והגרמני לאזורי השלטון הסובייטי במזרח, בעת שהסתתרו אצל שכנים, בזזו תושבים מקומיים אוקראינים-רותנים את בית המשפחה בברהומט. לאחר מספר ימים גורשו יהודי הכפר לעיר המחוז סטורוז'ינץ, הגברים לעבודות כפיה. בהמשך גורשו יהודי הכפר לוויז'ניץ ומשם – למחנה ידינץ בבסרביה, במסע שנמשך כחודש וחצי, ברגל או על עגלות כאשר הצועדים לנו בשדה או בפאתי היערות. מי שפיגר מאחור הוכה או נורה, רבים קפאו למוות בלילות – בעיקר זקנים, חולים, נשים וילדים.
אברהם מספר כי אביו ודודו קברו עשרות מתים בקבר אחים.
במחנה ידינץ חלו רבים מהמגורשים וחלקם נפטרו, בהם דודתו של אברהם. אביו של אברהם היה עומד ליד גדר הגטו ומנסה למכור לאיכרי הסביבה בגדים וחפצים תמורת מזון. באוקטובר 1941 גורשו אברהם, בני משפחתו ויתר בני הכפר ששרדו, אל העיר אטאקי. בהמשך גורשו אל מעבר לנהר דנייסטר והגיעו לגטו מוגילב, שם מתו ממחלות דודותיו של אברהם – לאה, פיצי, רבקה ובני משפחה נוספים.
אביו של אברהם הצליח להוציא את המשפחה מהגטו ולהעבירה במסע רגלי לכפר סמוך, נמרץ, כ-30 ק"מ מצפון למוגילב, אך במהלך 1942 נפטרו בכפר ממחלות אביו ודודו יחיאל. רוב משפחת אמו של אברהם נספתה בגירוש לטרנסניסטריה ובגטו ברשד. בתחילת 1944 הצטרף דודו של אברהם, ברל (בוריס) איווניר, לפרטיזנים באזור, וערב השחרור שב אל המשפחה בכפר.
באביב 1944 שחרר הצבא האדום את האזור. 28 מבין 49 בני משפחתו הקרובה של אברהם נספו. הנותרים בחיים הגיעו לסטורוז'ינץ אך לא שבו לכפרם ברהומט, וזאת עקב רצח יהודים באזור על ידי אנשי ארגונו האוקראיני האנטישמי של סטפן בנדרה. בסטורוז'ינץ הלך אברהם לכיתה א'.
כיצד היית נוהג במשלחות בני הנוער לפולין?
"כתחליף למשלחות התיכונים לפולין הייתי אומר לעשות פה בארץ, סדרת חינוך לתלמידי התיכון יחד עם מוריהם ביד ושם במשך שלושה ימים, יום נוסף יעסוק בנושא התקומה – סיור מגוש עציון או רמת רחל עד גבעת התחמושת, כולל הכותל המערבי והכנסת. אלה ימים של שואה ותקומה, ולאחר מכן עבודה מסכמת בהנחיית המורים – חקר שורשי המשפחה והקהילה. אני חושב שזאת הדרך בה אפשר להנחות את דור ההמשך".