הדבר הכי מרגש עבורי כרופאת פריון זה לשמוע שיש שני פסים ורודים בסטיק. אין מאושרת ממני בעולם. והאושר עולה על גדותיו כשמדובר בזוג מבוגר במיוחד שמחכה זמן רב לפרי בטן. שלי ושלהם שלנו הוא.
הבשורה על ההיריון של יצחק הוא סיפור נוגע ללב של הבטחה אלוהית המתגשמת כנגד כל הסיכויים לאחר שנים רבות של ציפייה וללא תקווה טבעית לילד נוסף בגילם המתקדם. אברהם בן המאה ושרה בת התשעים מקבלים את יצחק בנס שמעל הטבע מכל בחינה שהיא, אם מצד הפריון של שני הצדדים, אם מצד ההיריון והלידה, אם מצד ההורות המבוגרת. הסיפור מלמד נחישות ונכונות להאמין בניסים. בזמנים המודרניים, חידושי הרפואה מאפשרים לנשים רבות לחוות את נס הלידה בגיל מתקדם, גם אם לא בגילה של שרה.
בעבר, הרעיון של נשים בגילאים מתקדמים המביאות ילדים לעולם היה נראה דמיוני. כיום, בזכות התקדמות טכנולוגית וטיפולי פוריות כמו הפריה חוץ-גופית [IVF ,תרומת ביציות והקפאת ביציות], נשים רבות מצליחות להרות וללדת בגילאים מאוחרים. יחסית
והנה, סיפור שהוא קוריוז. מריה דה לה לוז, אישה ממקסיקו, הפכה לאחת האימהות המבוגרות ביותר בעולם המודרני כאשר ילדה בגיל 74, לפני חמש שנים. מריה, שכבר הייתה סבתא רבתא, עברה טיפולי פוריות במקסיקו כדי להגשים את חלום האימהות המאוחרת. למרות הסיכונים הבריאותיים, היא הייתה נחושה להרות ולהביא עוד ילד לעולם. הסיפור שלה מדגים את הרצון להביא עוד ועוד חיים בכל מחיר ולהגשים חלומות של נשים רבות. זה סיפור שלא מלמד על הכלל אבל הוא כן מראה עד כמה ההיריון והלידה הם קיומיים גם אצל נשים מבוגרות. התמיכה הרגשית והנפשית מהווה חלק חשוב מהתהליך, ומסייעת לנשים להתמודד עם האתגרים שבדרך. הסיפור של מריה, כמו סיפורים רבים אחרים, מדגים את הנחישות של הנשים ואת והתקווה שביכולתה של הרפואה המודרנית להעניק, בתנאים מסוימים. גיל 74 הוא בוודאי לא גיל שבו ניתן לשאת הריון בבריאות.. הגבול העליון על פי חוק להחזרת עוברים הוא גיל 54 וגם זה גיל גבוה.
הרצון לילד חוצה מגזרים וגילאים ותרבויות. גם נחמה לייבוביץ' הגדולה, הרבתה לדבר על הכמיהה שלה לילד, כמיהה שלא התגשמה. להלן סיפור מרגש שפורסם ברשת לפני כמה שנים.
"גדלתי בבית ובו שמונה ילדים. במרכז הבית היה שולחן גדול , לידו ישבה אימא פעם בשבוע עם חברה כדי ללמוד יחד את הפירוש של נחמה ליבוביץ' על פרשת השבוע, לענות על השאלות שנחמה הייתה שואלת, ולשלוח לה בחזרה בדואר את התשובות. כך נהגו אלפי תלמידיה, שחיכו תמיד לקבל ממנה בחזרה את הדפים, אחרי בדיקה, עם הערות בעט האדום המפורסם שלה.
אנחנו הילדים תמיד היינו מסביב, ופעם אחת אחד הילדים קשקש על דף התשובות, שכבר היה מוכן לשליחה. באותם ימים אי אפשר היה להקליד ולהדפיס, ולאמא לא היה זמן להעתיק הכל מחדש. לכן אמי כתבה בתחתית הדף הערה בסוגריים: 'אני מצטערת, אחד הילדים קשקש על הדף', ושלחה כך את הדף לנחמה. לנחמה, כידוע, לא היו ילדים משלה. כעבור כמה ימים קיבלנו בחזרה את התשובות של אמא. נחמה העירה כמה הערות, וליד הקשקוש של אחי היא כתבה: 'אשריך שיש לך מי שיקשקש'.
שנים רבות עברו, ואנחנו במשפחה שומרים את הדף הזה מכל משמר. בימים אלה הוא יכול להיות תזכורת לכל הורה שמרגיש קצת עצבים ובלגן: אשרינו, שיש לנו מי שיקשקש…". ■
