לאחרונה אני מתנדבת ביישוב שלנו בועדת עזרה הדדית, שחלק משמעותי מתפקידה זה לדאוג לארוחות ליולדות או למקרים מצערים. מעולם לא התנדבתי לועדה הזאת כי ידעתי שאני ממש לא אוהבת לבקש מאנשים לעשות בשביל מישהו אחר, זו תמיד נראתה לי משימה שאני לא יכולה לעמוד בה, ודוקא בגלל זה, ככה לקראת אמצע החיים החלטתי שהגיע הזמן לעשות את השינוי.
אני גרה ביונתן כבר 23 שנים ויודעת שזה מושב של אנשים טובים, אנשי חסד ואמת. אבל דווקא בוועדת עזרה הדדית קיבלתי שיעור גדול לחיים על השמחה שבנתינה. כל פעם מחדש אני מתרגשת מהנשים האלו שאומרות כן בלי לחשוב יותר מידי, שתמיד רוצות לסייע ולתת ולהכין וכשאני מבקשת מהן אני מרגישה באמת שהן עושות את זה בשמחה אמתית.
ראש חודש אדר, מכניס אותי להרהורים על המצווה הגדולה הזאת של להיות בשמחה. אחת המשאלות הגדולות שלי היא להיות תמיד בשמחה, לעשות מתוך שמחה ולא רק כי צריך או לא נעים או כי ביקשו, וגם כשקצת קשה ומאתגר וככה לקראת פורים אני חושבת על השמחה של הילדים לקראת החג הזה, כמה הם מצפים לו ואחד הדברים הנפלאים שתמיד מרגשים אותי, זה השמחה שלהם וההכנות לקראת משלוחי המנות בפורים.
הם תמיד משקיעים זמן ומחשבה וחשוב להם להכין ולחלק והם עושים את זה בכזאת התלהבות והתרגשות ועל אף שלפעמים מדובר בהוצאה כלכלית ולא פעם מתנהלים דיונים בקבוצות ההורים שאולי כדאי להפסיק עם המשלוחים או להגביל אותם, אני תמיד מתנגדת, כי אם יש משהו שכל כך משמח ילדים בלעשות משהו בעבור מישהו אחר לי זה ממש לא נראה מובן מאליו וזה מרגש אותי. הילדים שלי יודעים שאחד הדברים שהכי חשובים ואני תמיד מבקשת מהם ומזכירה להם זה שיהיו בשמחה תמיד, שיקחו בקלות ובפרופורציות ושיעשו דברים ויחיו מתוך שמחה.
אני חושבת כמה קל היה לשמח אותם כשהיו קטנים. כל דגדוג קטן, משחק או מתנה ואפילו סוכריה היו גורמים להם לשמחה, צחוק וחיוכים. וככל שהם גדלים ומתחילים האתגרים החברתיים והלימודיים אז רואים שהשמחה לא מתפרצת בקלות כמו שהייתי רוצה, וכמו אז כשהיו קטנים ואני מתפללת עלי ועליהם ועל כולנו שתמיד נהיה שמחים בעשייה ובחסד והלואי ואני הייתי כמו הנשים האלו שמלמדות אותי שיעור בחסדים מתוך שמחה אמיתית.