01
שבת הגדול, התרגשות גדולה אחזה בי בדרך לכותל. חמוש באמונה גדולה ובשמחה על הזכות לראות בבניין ירושלים בערב חג חרותנו. חשתי שבשבת זו, לאחר שבוע קשה של אנטישמיות רצחנית, יש משמעות מיוחדת לעצם הצעידה הבוטחת לכיוון מקום מקדשנו. כמאמר הנביא זכריה, הטמון בעמק קידרון בין הר הזיתים להר הבית: ״והלכו יושבי אחת אל-אחת לאמור, נלכה הלוך לחלות פני ה׳ ולבקש את ה׳ צבאות, אלכה גם אני״.
קרני שמש אביבית האירו לי פנים. רחובות ירושלים השוממים, העידו כאלף עדים, כי שבוע קשה עבר על עם ישראל. מחבלים מוסלמים שוב רצחו יהודים יקרים רק בגלל שהם יהודים. מדינת תל אביב התאחדה עם כל עם ישראל בכאב ובצער. כולנו יודעים להתאחד דווקא בשעת מלחמה, מול אויב משותף שהפעם הוא ארגוני הטרור.
ערב חג גאולתנו שוב חשים בלב אחד, בגורלנו המשותף ובמשימת הושטת עזרה לאח ולאחות. כמו בכל דור ודור שוב ״עומדים עלינו לכלותינו והקב׳׳ה מצילנו מידם״. ׳הלוואי שנדע להתאחד גם בימים כתיקונם׳, אני מהרהר לעצמי, תוך שאני חולף על פני שער יפו בואכה העיר העתיקה.
מעט מדי יהודים עושים דרכם בשבת זו, לתפילה בכותל. השוק הערבי שומם. בחודש הרמדאן, פותחים הסוחרים הערבים את חנויותיהם בשעה מאוחרת. בימים אלו של טרור, התיירים מדירים רגליהם מסמטאות השוק ולסוחרים אין סיבה למהר.
אני צועד לכותל בשבת הגדול כמעט לבדי. תיפופי פעמיי מפירים את הדממה. כל זה מצטייר לי כתמונה עגומה של יהודים שמסתגרים בביתם מחשש לחייהם. לדעתי זה משדר כניעה לטרור.
מכיוון שאני מקדם כל יהודי בשבת שלום, עוצרים אותי ועונים לי בשאלה זוג תיירים, בחשש מופגן: ״האם בטוח לצעוד דרך סמטאות השוק הערבי בימים אלו?״. אני מציע להם בחום להתלוות אלי. שנים רבות אני צועד בסמטאות השוק אל עבר שריד בית מקדשנו. איש לא יוכל למנוע ממני להלך חופשי ברחובות ירושלים. כך אנו מובטחים על ידי אותו זכריה הנביא: ״ורחובות העיר יימלאו, ילדים וילדות משחקים ברחובותיה… אל תיראו, תחזקנה ידיכם״.
וממשיך הנביא בנבואה שמתגלה למופת בימינו: ״כה אמר ה׳ צבאות, בימים ההמה. אשר יחזיקו מכל לשונות הגויים, והחזיקו בכנף איש יהודי, לאמור, נלכה עמכם כי שמענו אלוקים אתכם…״.
02
בתנו היקרה חזרה השבוע עם משלחת של שמיניסטיות ממסע מרתק, מצמרר, מכונן ומחנך, בפולין. המראות שראו וההסברים ששמעו מהרב אריה הנדלר האגדי, חדרו ללבבותיהן בעוצמה והעמידו אותן פנים מול פנים עם ההבטחה האלוקית – ״נצח ישראל לא ישקר״.
לחזור לארץ נחלתנו, מארצות הקור, החושך והשכול, מרחובות עטופים בשלג עמוק, בערב פסח ועוד לתוך שבוע של טרור שמשתולל כאן ברחובות, מעמיד את ״הגאולה משעבוד״ באור אקטואלי מתמיד. מאז יציאת מצרים, בכל הגלויות, היינו חשופים לפוגרומים ולהתעללויות, אך אז לא היה לנו צבא ולא הייתה לנו מדינה.
בכל שנה, בכל עדות ישראל, אנו אומרים בהגדה – ״שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו…״. אמרתי לבתי השמיניסטית שלכאורה המילים שלא אחד בלבד מיותרות. אך יש כאן רמז ענק במילים הכאילו מיותרות: שלא אחד בלבד, כלומר – לא הקב׳׳ה שהוא ׳האחד בלבד׳ – לא הוא, שעמד עלינו לכלותינו, אלא…
זכור לכולנו כיצד טומי לפיד ז״ל, אביו של יאיר לפיד, כמו רבים אחרים, ניצל כל במה אפשרית כדי להאשים בגסות ובחוסר אמונה מופגן את בורא עולם בפוגרומים, באנטישמיות המתגברת ובהרג ששת המיליונים בשואה הנוראה.
כאן בכותל, ליד ״מתווה הכותל״ הציני וההרסני, בשבוע ששר הבריאות נתן הוראה לאפשר בפסח הכנסת חמץ למרכזי הבריאות בארץ, בימים שהממשלה מנסה לפגוע ברבנות הראשית ולשנות סדרי גיור וכשרות – טמונה התשובה לטומי וליאיר לפיד ולחבריהם – שנאת חינם, חוסר רגישות וחוסר אחדות, הביאו לחורבן הבית. ולא ׳האחד בלבד׳ הוא שעמד עלינו לכלותינו. אלא דווקא אנו, שפותחים פתח של מחלוקת, שמביאה לחולשה, שאותה מנצלים אויבינו, ש׳קמים עלינו לכלותנו׳ בדיזינגוף, בעזה ובגבול אירן, סוריה ולבנון, ואילו הקב׳׳ה – מצילנו מידם. וד״ל.
03
לכל אחד ואחת מאתנו יש את היציאה האישית שלו/שלה מעבדות לחירות:
יש שהצליחו להפסיק לעשן. יש שהצליחו להוריד במשקל העודף ועשו עבודה עצמית להפסיק לבלוס בורקסים, עוגות קצפת ודברי מתיקה.
יש מאתנו שלקחו על עצמם לא לשוחח בשעת התפילה (׳׳נישט אוף שאבעס גארעיט׳׳). יש שעמדו בניסיון הקשה של לא לדבר ולא להאמין ללשון הרע.
יש שלקחו על עצמם משימה כמעט בלתי אפשרית – להפסיק לקנא.
יש משפחות שכולות שלא נתנו לשכול לעצור את החיים, כמו מרים פרץ הגיבורה, שבאמונה גדולה לקחה על עצמה שליחות חינוכית לאומית להמשיך את דרך הגבורה של היקרים לה – שני בניה הי׳׳ד ובעלה, ולא נתנה לעצמה רשות ליפול לתהומות של חושך ועבדות.
בשבועיים האחרונים מחבלים שפלים, צמאי דם יהודי, יצאו לפיגועים רצחניים דווקא לרגל חודש הרמדאן, שאמור להיות עבור המוסלמים זמן של קירבה לבורא עולם. התנהגות זו מעידה על אופי שולחיהם של המחבלים ומבזה את הדת שלהם ואת השבטים הנודדים מהם יצאו למסעות ההרג והשנאה.
מניסיוני הכאוב כהורה שכול, אני מחזק את המשפחות היקרות, שהצטרפו למשפחת השכול, שלא ידעו עוד צער. אני מייחל עבורם שיידעו לאסוף כוחות ולתרגם את הכאב על אובדן יקיריהן לעשייה ברוכה, כמו מרים פרץ המופלאה שתחי׳.
וכמו שאומרים אצלנו: ״זר לא יבין זאת״.
יש משפחות, שלצערי, השכול הרס להם את הבריאות. לעיתים הכאב יוצא משליטה וחודר לעצמות כמו מחלה קשה, שלא תמיד ניתנת לריפוי.
לאחר שאביה שלנו נהרג, נסעתי עם קבוצה בהדרכתו המופלאה של ידידי, אבי רט, לפולין.
מצד אחד, הבנתי לפתע מה זה לאבד בן יקר. גם התחוור לי מה נורא הוא האובדן כשאבא ואימא צריכים, חו׳׳ח, לקבור את ילדיהם. במבט חודר, מתוך השכול האישי, רחל׳׳נ, ניסיתי לדמיין את גודל החורבן הלאומי והשמדת שליש מעם ישראל על ידי הצורר העמלקי.
מצד שני, השוויתי בתוך תוכי את ההתגברות על השכול האישי, הנורא, ליציאת מצרים ולתקומת ישראל בדור שלאחר השואה.
מתוך האובדן הפרטי שהיכה במשפחתנו היקרה, ומתוך ההתמודדות היום יומית המאתגרת – להתגבר על הכאב, על ידי עשייה ציבורית גדולה ולימוד אמונה, זכיתי להבין מעט ממה שעובר על דור החורבן והתקומה. דור מופלא, שמתמודד עם מראות של הרג וטרור ולמרות כל זה ומתוך הכאב הנורא, מצליח לאסוף כוחות של גבורה, להתאחד ולהשיג יתרון וניצחון בכל מלחמה ואף לצאת מחוזק ומעודד לקראת ההתמודדות הבאה.
כדי לקחת חלק באחריות החברתית, וכדי להוסיף מעט אור למתמודדים עם כאב השכול, רעייתי ואני משתדלים להיפגש עם משפחות שאיבדו את יקיריהן. להקשיב להן, לשתף, לחזק באמונה ולספר מעט על ניסיונות ההתמודדות שלנו.
בימים אלו כל אחד ואחת מאתנו נושאים באחריות גדולה, להביט ברגישות ובעוז – להבחין ולאבחן – מי זקוק למילה טובה, למעט נחמה, לעידוד, לחיזוק, לגאון ולשמחה.
כי כל מה שפועל וקיים בגאולת כלל ישראל נמצא גם בכל אחד ואחת מאתנו.
בליל הסדר אנו שוב מתאחדים, ממש כמו במעמד הר סיני. מארחים חיילים בודדים, רווקים ורווקות, עולים מרוסיה ומאוקראינה, משפחות שכולות וכו׳. כי אין אחדות אלא בלקיחת אחריות.
בימים רוגשים אלו של סערת תקומה וגאולה, נתאחד כולנו יחד, מתוך הכרת הטוב, על כך שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקב׳׳ה מצילנו מידם. שבת שלום. חג כשר ושמח. של חירות הכלל וחירות הפרט. יחד.