שולחן הכתיבה בחדר של אבא שינה את פניו בשבועות של חודש אלול. כל ימות השנה היה הצבע השולט בו תערובת של בהיר וכהה. היו מונחים עליו דרך קבע ספרי הקודש שלמד, דפי נייר ארוכים שכתב עליהם בכתב יד צפוף יפה את דברי התורה שלו (קראו להם "צֵטָאלָאך") ומכתבים שהגיעו מהארץ ומהעולם מאנשים שפנו אליו בעניינים רבים. רק הבולים השונים על המעטפות הוסיפו מעט כתמי צבע (בולים יפים ומיוחדים נשמרו במגירת השולחן. כשרצה אבא לצ'פר אותנו, הילדים, העניק לנו אחדים מהם…).
לכבוד ראש השנה המתקרב לבש השולחן חג ונערמו עליו עשרות כרטיסי ברכה. ידידים ומכרים, בוגרי ישיבת בני עקיבא כפר הרא"ה לדורותיהם, כולם העטירו על אבא מברכתם. האיגרות הרבות, "שנוטובות" בלשוננו, הוסיפו לשולחנו גוונים חדשים ויפים. הן נחלקו לשלוש רמות: "פשוטות" – מודפסות בשחור-לבן, "שוות" – מקושטות בתמונות צבעוניות (כמו מקומות קדושים, נופי ארץ ישראל, חיילים, ציפורים ופרחים), ו"יקרות ממש" – צבעוניות-מוזהבות. את המיוחדות והגדולות שבהן שמרנו ל"נוי סוכה".
אבא הקפיד מאוד להשיב לכל המברכים, אך מפאת עיסוקיו הרבים התקשה לעמוד במשימה. אנו, הילדים, שמחנו לסייע. לפנינו הונחה ערמה גדולה של כרטיסי ברכה מלבניים. בצידם האחד הודפסה ברכת "כתיבה וחתימה טובה", ובצידם האחר התנוססה תמונה צבעונית של בניין הכיפה בישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה. במקום המיועד קיפלנו את האיגרות, הדבקנו עליהן בולי "מועדים לשמחה" שהופיעו לכבוד השנה החדשה (לשוננו הלחה הייתה לעזר בהדבקה, אך כמעט יבשה), והעתקנו את הכתובות.
כשסיימנו את המלאכה חזרו האיגרות לעיונו של אבא, והוא עבר בתשומת לב על כל אחת מהן. מכיוון שלא הכרנו את המברכים ואת מעמדם הוסיף אבא לשמותיהם את התואר הראוי ("הרב", "ד"ר", "מר" וכדומה), שִכלל את אותיות בכתובת שלא הייתה ברורה דייה ("הדוור לא צריך להתאמץ לפענח את הכתב", העיר), או הוסיף בכתב ידו כמה מילים אישיות. רק אז הושלמה המשימה וכרטיסי הברכה נשלחו ליעדם.
ההספק לא תמיד הניח את הדעת. כדי לזרז את עצמו ואותנו אמר אבא שאם לא ישיב לכולם בזמן, לפני החג, יהיו אלו "עבירות שבין אדם לחברו", ועליהן אפילו יום הכיפורים אינו מכפר… בהחלט משכנע! לכולנו (בזמן!), איחולים לשנה מבורכת בכל הטוב!
