לכבוד יום הלשון העברית שחל השבת, כ"א בטבת, יום הולדתו של אליעזר בן-יהודה (היום מצוין במוסדות ביום חמישי, כמובן), חשבתי להקדיש השבוע את הטור לשפה העברית ולמקומה בחייו של הרב נסים.
הרב נסים היה מחובר מאוד לשפת הקודש, ואת שורשיה ינק כבר בבגדאד, בלימודי הקודש ובשיח הביתי.
בשנת תש"ך חיבר סבי מנשר הקורא לפעול להנחלת הלשון העברית. פרסום קריאה זו נעשה בעקבות פעילות המחלקה להנחלת הלשון במשרד החינוך. סבי ציטט את אמרת חז"ל על הערך הגדול שיש לשפה העברית: "כל הדר בארץ ישראל וקורא קריאת שמע שחרית וערבית ומדבר בלשון הקודש – הרי הוא בן העולם הבא" (ספרי האזינו לב), ואמר כי ידיעת הלשון היא סגולה למיזוג הגלויות: "לא יתואר מיזוג גלויות כל עוד רבים בתוכנו לא רק שאינם מדברים בשפה העברית אלא אף שרויים בחוסר ידיעתה". ידיעת השפה היא בעלת ערך עצמי, וכן יש לה ערך ככלי שדרכו מתחברים לתורה ואף לארץ. חלק מידיעת השפה הוא לוח השנה העברי והשימוש בו בשגרת היום-יום, וכאן אספר שתי אנקדוטות הקשורות ברב נסים, שהקפיד מאוד לציין את התאריך העברי (מעניין איך הבנק הסתדר עם הצ'קים שלו) ותמיד מצא דרך לתת לדבר מקום.
לפני שנים, עת עיינתי בשאלות ותשובות שבזמנו עוד טרם נכנסו לספר (היום הן מצויות בסדרת 'לדור ולדורות'), מצאתי תשובה של סבא שנפתחה כך: "אני עונה למכתבך שללא תאריך עברי", ואחר כך השיב בכבוד על השאלה. אני בטוחה שהפונה התחיל לשים לב יותר לתאריך שהוא רושם במכתביו.
סיפור מרכזי הקשור בעניין זה הוא אירוע אזכרתו של הנשיא הראשון חיים וייצמן ז"ל. סבי הודיע כי נבצר ממנו להשתתף באזכרה משום שקיבל הזמנה שאין בה כל סממן יהודי: האזכרה נקבעה לפי התאריך הלועזי של פטירת הנשיא ולא על פי העברי, וכן לתוכנית הטקס לא היה כל אופי יהודי מסורתי דוגמת אמירת קדיש ופרקי תהלים. סבא כתב למזמינים שהיה שמח להשתתף בטקס, אולם מסיבות אלו הוא מרגיש שהדבר אינו מתאים.
גם כאן התעורר פולמוס שלם. ההיעדרות פורשה – שלא בצדק – כקריאה להחרים את הטקס, אף שזו לא הייתה כוונתו של הרב נסים כלל; הוא ביקש שיהיה אופי יהודי לטקס החשוב. הדברים הגיעו עד לדרגים הגבוהים, וחלקם התבטאו בחריפות. אין כאן מקום להרחיב בקורות, אך העיקר הוא שבסוף המאורע החלו נשמעים קולות תמיכה בגישתו של הרב נסים והתבררה ההבנה שטקסים ממלכתיים צריכים להיות מושתתים על המסורת ומעוגנים בלוח העברי ובמקורות.
יהי רצון שנהיה מחוברים לשפת הקודש ולנכסי הרוח שהיא טומנת בחובה.
