שבועיים לפני חלוקת התעודות ניגש אליי תלמיד שלי בכיתה ו' שכל השנה היה בין הטראבל מייקרים הכי גדולים שהיו לי אי פעם ושאל אותי: "תגיד, אתה מאמין שיש תשובה בעולם?" "מה זאת אומרת?" שאלתי אותו. "זאת אומרת שאפשר לתקן את המציאות. לעשות תשובה. להשתנות". "בוודאי", עניתי, "ברור שאני מאמין בזה! תשובה היא יסוד גדול ביהדות. בלי זה בשביל מה בכלל היינו הולכים לבית הכנסת ביום כיפור?"
הוא הסתכל עליי ברצינות והמשיך: "אני יודע שהתעודות כבר מודפסות, ובכל זאת אני רוצה לעשות תשובה, אבל באמת! לא אכפת לי מכל הציונים באנגלית ובחשבון, אבל חשוב לי שבהערת המחנך תכתוב עליי דברים טובים. אני יודע שזה מה שהכי חשוב להורים שלי".
התבוננתי בו ובאמת לא ידעתי מה לעשות. תכלס, התעודות כבר מודפסות. גם ההערה שכתבתי עליו, שיכלה להיות הרבה יותר טובה… מצד שני, איזה מסר אני משדר לו אם הוא מגיע אליי ורוצה לעשות תשובה באמת, ובכל זאת אני אשאיר את הערת המחנך כמו שהיא רק בגלל שהיא כבר מודפסת?
"תשמע", אמרתי לו, "אתה יודע מה המזל שלנו ביום כיפור?" הוא הסתכל בעיניים שואלות. "שבניגוד גמור לבני אדם שלא ממהרים כל כך לסלוח ומאמינים שעל טעויות משלמים, אלוהים דווקא סולח לנו בכל שנה מחדש, ולא רק זה, אלא שהוא בא ואומר לנו: 'במידה שאדם מודד בה מודדין לו', כלומר מי שרוצה שירחמו עליו משמיים צריך להתנהג בעצמו במידת הרחמים. אני באמת רוצה להאמין לך שאתה רוצה לעשות תשובה, אבל איך אני אדע שהתשובה שלך אמיתית?"
התלמיד הזה היה אוהד שרוף של הפועל ירושלים, ובדיוק היה אז משחק מכריע נגד מכבי תל אביב שלא היה אפשר להשיג אליו כרטיס. אבא של התלמיד הצליח בדרך לא דרך להשיג לו כרטיס, והכרטיס גרם לתלמיד הזה גאווה רבה: הוא היה היחיד מכל בית הספר שהשיג כרטיס למשחק הגורלי הזה בארנה.
"תשמע, אם הייתי יכול לפתח לך את הלב שלי שתראה שאני באמת רוצה לעשות תשובה זה מה שהייתי עושה, אבל אני לא יכול… אז אני אקח את הדבר שהכי יקר לי, כרטיס למשחק של הפועל, ואני אתן לך את הכרטיס הזה. תשלם לי עליו ותעשה בו מה שאתה רוצה, העיקר שתאמין לי ותשנה את הערה שנתת לי, כי אני לא רוצה לצער את ההורים שלי".
ביקשתי ממנו שעה לחשוב על העניין. בהפסקה התקשרתי לאבא שלו ושאלתי אותו אם יש לו שתי דקות. הסברתי לאבא את כל המהלך ואמרתי לו שאני מתכוון להעמיד את הילד שלו במבחן: לקנות ממנו את הכרטיס (ולמוחרת להחזיר לו אותו) בתמורה לשינוי הערת המחנך שכבר הודפסה בתעודה, והכול בשביל לראות אם הילד באמת רציני בכוונת התשובה שלו.
וכך היה. הוא נתן לי את הכרטיס של הפועל ירושלים, שילמתי עליו, ראיתי שהדבר קשה לו מאוד, וכך נפרדנו. הכול כמובן בתיאום עם ההורים שלו.
למוחרת בבוקר הדפסתי לו במיוחד על גבי מדבקה לבנה הערת מחנך חדשה, גזרתי אותה והדבקתי אותה בדיוק על הערת המחנך הישנה.
במעשה הזה רציתי להעביר לו שני מסרים:
א. אפשר לעשות תשובה תמיד. כן, גם על גבי תעודה מודפסת. שערי תשובה אינם ננעלים לעולם.
ב. בגלל שאנחנו לא חיים בלה לה לנד אלא בעולם הזה, יש דברים שיש להם מחיר, ועליהם דווקא אין תשובה: רציתי שיראה שהערת המחנך הזו לא נכנסה בטבעיות לתעודה אלא נכתבה על מדבקה שהייתה על התעודה כמו טלאי. גם אם תיקנת ועשית תשובה וקיבלת את הערת המחנך שרצית, עדיין זה לא נראה יפה, ויש צלקות שאי אפשר למחוק.
כשנתתי לו את התעודה עם הערת המחנך המתוקנת העיניים שלו נצצו מאושר. "נו, אתה לא מתחרט על הכרטיס?" שאלתי אותו. "בכלל לא. אני רק חושב על החיוך של ההורים שלי כשיראו את הערה החדשה שכתבת לי. זה שווה לי מיליון הפועל ירושלים".
ואז נתתי לו את הכרטיס של הפועל ואמרתי: "קח, זה שלך. היה לי חשוב לראות שאתה רציני בכוונות שלך". בערב אבא שלו עשה לי העברה בנקאית של מחיר הכרטיס, ואז גם חשבתי שכסף בא וכסף הולך, אבל יש תובנות בחינוך שילכו איתך לכל החיים.
הלוואי שבזכות הדלת שנפתחה לאותו תלמיד הוא יגדל להיות אדם בעל חמלה שיהיה מוכן לפתוח דלתות ולתת הזדמנויות נוספות גם לאנשים אחרים בדיוק כמו שנתנו לו לפני שנים רבות, כשהיה תלמיד בכיתה ו'.
