״את אוהבת את החיים?״, שאלתי חברה טובה מאד באופן מפתיע מאד.
היא נעצרה לרגע משטף דיבורה והביטה בי.
״אני אוהבת את המשפחה שלי, ואת העבודה ו…״
״את אוהבת את החיים?״, קטעתי אותה שוב.
״אני אוהבת את החיים״, היא אמרה, ״כן״.
״את יודעת״, הסטתי את עיניי לעבר הים שנפרש ממול, ״אני מאוהבת בחיים״.
היא שתקה ואני ניצלתי את מרווח הנשימה כדי להשחיל עוד משפט.
״את יותר משחקת או עובדת?״
״אני מה, מורי?״
עיניי חזרו אליה, ואיתן גם שאלתי: ״את יותר משחקת או עובדת?״.
—

מה אתכם, אתם יותר משחקים או עובדים?
השיחה ההיא, בה ישבתי עם חברתי מול הים, היתה חשובה עבור שתינו, כל אחת מסיבותיה שלה. חלק מהסיבה שלה היתה שהיא סיפרה לי עד כמה כל ההתעסקות בחייה היא סביב העבודה שלה. או במילים אחרות – עד כמה היא שחוקה. הבעיה שהיא לא הבינה את זה. הרבה פעמים, כמישהו אחר רואה סיטואציה ממבט מהצד, הוא יכול להאיר על נקודות שחווה הסיטואציה לא שם לב אליהן, כי הוא בתוכה, עמוק עמוק בתוכה.
אז הארתי לה את המצב ואז הגיעה שלב המטאפורות הקבוע שלי.
וכמה שאני אוהבת אותו.
״לעבוד זה לעבוד. לשחק, זה כבר משהו אחר״.
היא תלתה בי את עיניה בציפייה.
״תשמעי״, אמרתי לה, ״אני מאוהבת בחיים כי אני הרבה יותר משחקת מאשר עובדת״.
עשיתי הפסקה מתודית לרגע כדי שתעכל את דבריי.
״כמו שאת יודעת, אני עושה המון דברים בחיים שלי. המון. וכמובן, שאני גם עובדת, ועובדת הרבה. העניין הוא שבתחושה האישית שלי אני יותר משחקת מאשר עובדת. אם זה משום שכיף לי בעבודה שאני פועלת בה, ואם זה כי אני עושה באמת דברים שאני אוהבת, מפתחת את התחביבים שלי ותמיד תמיד משחילה להם זמן, לא משנה עד כמה אני עמוסה. הרבה פעמים הם, מבחינתי, במקום הראשון, כי הם פשוט אויר לנשימה, ובחיים האלו צריך כמה שיותר אויר. ואז אני לא שחוקה. לעבוד זה מתיש, לשחק זה כיף״.
—

אז כן, היי, מוריה אופיר. עושה מליון ואחת דברים ביום ולא מתעייפת. למה? כי היום שלי מגוון. תגידו: וואלה, יופי, יש לה פריווילגיות. אבל אין לי. אני מייצרת את הזמן, ממציאה אותו, לפעמים באמת יש מאין.
סדר היום שלי עמוס מאד מאד, ואני תמיד משלבת בו משהו לנשמה שלי. אם לא שניים, אז לפחות אחד. לא יקרה יום שבו רק אעבוד, בלי לנוח, בלי ״לשחק״. לא יקרה. למה? כי זה מה ששומר עליי. זה מה שמחייה אותי. זה מה שנותן לי אורך רוח ונשימה.
וזה – מה שנותן לי טעם לחיים, ותחושה שאני מאוהבת בהם.
נכון, לא לכולם זה מתאים, ואני יודעת שבאמת יחסית לאחרים אני עושה ג׳אגלינג מטורף. אבל זה הפאן שלי. יש לכם הובי אחר? פצצה. תדחפו אותו ללו״ז, בכוח אם יש צורך. אחרי כמה פעמים של דחיפה בכוח וביצוע אותו ״משחק״, אתם כבר תתחילו לשחק בלי תחושת מאמץ, ועם המון תחושת הרפייה ושמחה.
לא תמיד הייתי כזו. למעשה, הרבה שנים הייתי להיפך – מתמקדת רק במשהו אחד בכל פעם, דבר שהיה גורם לדחיקת דברים אחרים. אבל הסוד הוא לתחום את הזמן נכון.
גיליתי שכאשר אני יותר עמוסה במחויבויות, אני מספיקה לעשות יותר דברים בשביל עצמי. לכאורה סתירה. אבל במצבים כאלו, בגלל העומס, תחימת הזמן מאד מדוייקת וכל דקה מנוצלת ממש כיאות.
ואז משחקים הרבה.
ואז מאוהבים בחיים.