שאלה:
בקשר לפסוקי התחנונים של שני וחמישי,
אני חש שהתקנה של התפילות הללו הייתה שנהוגה ושייכת בתקופת הגלות.
תפילות כמו – 'שוטטנו בארבע פינות תרופה לא מצאנו' 'תמהנו מרעות תשש כוחנו מצרות', 'והוא רחום' – 'שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך' 'והסר ממנו מכת המות' וכו'
למרות שאנחנו עדיין בדרך לגאולה שלמה, הצרות הללו לא משקפות את מצבנו בארץ ישראל.
עלינו להודות לה' על רחמיו וחסדיו בתקופה שלנו, ובמקום לעסוק בהודיה וברוממות קרן ישראל ,אנו ממשיכים לומר – 'ה' ככל צדקותיך ישוב נא אפך וחמתך מעירך ירושלים הר קדשך.. ירושלים ועמך לחרפה לכל סביבותינו…למה לעסוק בחושך, במקום באור? האם זה רצון ה', שנפרט על כל מה שהוא עולל לנו, וכאילו נשכח את הטוב שהוא עושה לנו? וכדברי ר' יהודה הלוי בכוזרי, שלא נהיה ח"ו כאותם המצפצפים כציפצוף הזרזיר במקום להיות עולים לישראל.
א- האם נוכל להשמיט מעט או להחליף כמה פסוקים
ב-אולי כדאי שנלמד הלכות בית הבחירה, קרבנות? הכוונה בימי שני וחמישי לפני קריאת התורה.
תשובה:
לשואלים מעומק ליבם.
א. אני מבין היטב לרגשותיכם. גם אני סבור שעלינו להוסיף פרקי הודאה בסוף התפילה על הנס הלאומי המתנוצץ. לעומת הימים הקשים שעברו עלינו. אפשר להוסיף מזמור של הודאה כמו פרק ק"ה בתהלים או פרק פ"ז המדבר בשבח ארץ ישראל.
ב. חולה שהיה בסכנה גדולה- וחזר להכרתו והוא מתפקד בבריאות יחסית אבל עדיין איננו מסוגל לפעול בעוז כבחור וכחייל מלא גבורה ראוי- להתפלל עליו שישוב לאיתנו. ואפשר להזכיר את מחלתו הקודמת שעדיין לא עזבה אותו לגמרי, ואין בזה התכחשות להודאה על כך שניצל ממוות.
