התלמיד הזה פשוט הוציא אותי מדעתי: הרגשתי שבעוד רגע אני מאבד את זה. בכל פעם שהצלחתי לאסוף את הכיתה שתקשיב הקפיץ הזה שוב ושוב קם מהכיסא, נגע במשהו ולא היה מסוגל לשבת רגע אחד בשקט. פתיל הסבלנות שלי כמעט הגיע לנקודת האל חזור.
מה לעזאזל נסגר עם הילד הזה? מה הוא עושה לי דווקא? בשארית כוחותיי אספתי את עצמי ואמרתי לו בקול מאופק, רגע לפני פיצוץ: "צא בבקשה לכיתה ד' המקבילה. גש אליי בהפסקה".
הוא לא הבין מה אני רוצה ממנו ושאל אותי ברצינות: "אבל מה עשיתי?" "אתה לא באמת שואל, נכון?" "אני כן", אמר בתמימות של ילדים. "אני לא מסוגל להעביר שיעור, ובפעם הרביעית אתה מפריע לי ולכיתה ללמוד. זה בלתי אפשרי. אני לא יכול רק בגללך לעכב כיתה שלמה".
הוא יצא. נבוך ופגוע. המשכתי את השיעור, אבל הלב שלי ייסר אותי. ואולי טעיתי? האם בגלל ההספקים אני אמור לפגוע בו? נתתי לכיתה מטלה, הסייע החליף אותי, והלכתי לכיתה של הקולגה שלי. ציפיתי לחטוף ממנו בראש. מה בדיוק חשבתי לעצמי שהעברתי אליו את אחד מהתלמידים הכי לא רגועים שיש לי? ואיך בדיוק הוא אמור להתמודד איתו? אבל כשהגעתי הלסת כמעט נשמטה לי: התלמיד הזה עבר וחילק דפים בין התלמידים, חיוך על פניו, ונראה שהוא מבסוט ומאושר מהחיים.
אחרי שסיים לחלק החבר המחנך קרא לו ואמר: "עכשיו לך בבקשה למזכירות וצלם לנו 40 פעם את הדפים. כשתסיים תיגש אליי, אבל תזכור, אני סומך עליך! אם לא תעשה את זה טוב, כל ההכנה של הכיתה תידפק. אתה מסוגל?" הילד היישיר מבט וענה ברצינות: "בטח, המחנך, אתה יכול לסמוך עליי!"
המחנך קלט אותי וסימן לי שנדבר כבר בהפסקה. בחדר המורים ניגשתי אליו ושאלתי אותו: "איך עשית את זה?" "אתה חושב שיש לך תלמיד מופרע שלא מסוגל לשבת והורס לך את השיעור, אבל האמת היא שבסך הכול יש לך תלמיד 'עוגיית עבאדי'". "עוגיית מה?" שאלתי, לא מבין לאן הוא חותר.
"תגיד", הוא חייך, "ראית פעם בסופר את השקיות של 'עוגיות עבאדי', אלה שכתוב עליהן 'שרוף במיוחד'?" "כן", עניתי, "האמת היא שאני ממש אוהב ומחפש אותן". "אחלה", ענה לי, "עכשיו מה נראה לך? שבאמת ישבו להם מהנדסי המזון ואמרו לעצמם: 'בואו נשרוף את כל העוגיות ואז נשווק אותן?' תשכח מזה. זה בסך הכול פגם בייצור. רק מה, במקום להתבאס הם חשבו איך יוכלו להפוך את החיסרון שלהן ליתרון והלכו על משהו גאוני: לקחת את כל העוגיות השרופות וה'פגומות' ולכתוב עליהן 'שרופות במיוחד', כי יש לקוחות שדווקא אוהבים את הטעם החרוך הזה, וככה הם מרוויחים פעמיים: גם הופכים חיסרון ליתרון וגם מפתחים טעם חדש של עוגיות.
"התלמיד שלך לא מסוגל לשבת רגע אחד בשקט? פצצה! בוא תחשוב איך אתה יכול להשתמש בו. להעצים אותו. להפעיל אותו. תראה לו שאתה סומך עליו, ועל הדרך תבנה ותגדיל אותו! יש לך תלמיד עוגיית 'עבאדי'. הרווחת!"
מאז בכל פעם שאני מגיע לסופר ומסתכל על עוגיות העבאדי האלה אני לא יכול שלא להיזכר בתלמיד הזה ובחברי המחנך שהסביר לי איך שני בני אדם יכולים להסתכל על אותה העוגייה, אחד יראה שהיא שרופה והאחר יראה עד כמה היא יפה.
להזמנת הרצאות לחדרי מורים ולנוער בנושא ההתמודדויות של דור ה-Z עם גיל ההתבגרות, מוזמנים לפנות לאבינועם הרש:
052-3273384,
avinoam811@gmail.com
