תמימות, רק עם ה'

יום שישי, ערב שבת קודש, אני בשיא ההכנות והבישולים, ובדיוק אז מתקשרת אליי אמא כואבת שחוששת לילדה שלה.
“אני מרגישה בתוך חלום בלהות”, היא אומרת לי. “בחיים לא חשבתי שאני אמצא את עצמי במצב כזה. שהבת שלי תצא עם ערבי ותהיה בקשר כזה פוגעני. איך היא התגלגלה למצב הזה?! היא הייתה ילדה טובה, למדה באולפנה טובה”.
אני מכירה טוב את האולפנה הזאת. מדובר באולפנה באמת טובה. מחנכים שם ליראת שמים וערכים, בתקווה שהבנות יקימו בית נאמן בישראל. אבל הבנות לא מתחנכות רק באולפנה. העולם שבחוץ קורץ ומבלבל. בתרבות שאנו חיים בה, מוסכמות יסוד מתערערות וההתבוללות מקבלת לגיטימציה. הנוער של היום יושב על הגדר ומנהל דיאלוג בין העולמות.
אני פוגשת בנות שנמצאות בקשר פוגעני, בנות מנוצלות, מבולבלות, מושפלות. בנות ללא טיפת כבוד עצמי וכבוד לאומי. הן לא יודעות מהם סימני אלימות ומצוקה, מהי אלימות נפשית, מילולית, מינית. ואין להם הכנה בסיסית לחײם. הם קיבלו חינוך טוב, אבל המציאות המרה מוכיחה שזה קורה גם במשפחות הכי טובות, ובאולפנות מצוינות. יצא לי לדבר עם הצוות החינוכי באולפנה הזאת. הרכזת החברתית מתקשרת אליי מדי פעם לשאול אם יש לי בחורה שיצאה מן הכפר ותוכל לספר את הסיפור שלה לבנות. אני עונה לה תמיד שמובן שכן, לצערי לא חסר. אבל זה לא מספיק.
אם באמת רוצים לעזור לבנות, צריך לתת להן כלים של מניעה: מוגנות מינית, זהות, שייכות. לדבר על התופעה. לדבר עם הבנות על הגבולות שלהן. לברר מהו הקו אדום שאותו הן לא יעברו. לבקש סיפורים של אחרים זה נחמד, אבל קודם תבדקו מה הסיפור של הבנות שלכן.
לצערנו, רוב הבנות שאנו מטפלים בהן מגיעות מהמגזר הדתי-לאומי והמגזר החרדי. כיצד זה קורה דווקא לבנות שגדלו בבתים טובים וספגו ערכים של יהדות מבטן ומלידה?
הסיבה העיקרית היא תמימות. תמיד אני אומרת לבנות, שלא סתם כתוב “תמים תהיה עם ה’ א-לוקיך”. דווקא עם ה’. אבל בעולם הזה, עצמו, אסור להיות תמים.
וכאן אני פונה אל ההורים: קבלו אחריות על הילדים שלכם; שבו, דברו איתם תתווכו להם את העולם שמסביבם. אל תסמכו על המערכת. כמו שלימדתם את הבנות לחצות כביש, כך תנו להן כלים להתנהל במבוך של החיים. ידע זה כוח, העלאת המודעות לנושא הזה מצילה חיים, ורצוי להקדים תרופה למכה.