אבל הטעם המוכר מכול למצווה מיוחדת זו קשור לרחמי האם על בניה: עצם הידיעה שהאם נוכחת כשבניה ניצודים איננה נסבלת. אם נשלח את האם, נמנע ממנה לראות בעיניה בקץ ולדותיה.אם תצפו בחסידות תראו שהזכר מקפיד בשעות החום בצהריים להביא במקורו מים וכך הוא משקה את הגוזלים, ומתיז עליהם מים כדי לקרר אותם. באותו זמן החסידות הבוגרות מסוככות בכנפיהן על הגוזלים בכדי להצל עליהם, ולהשיב את החום בעזרת רוח מכנפיהם.
לעיתים, מביא הזכר במקורו חבילת קש קטנה, שהוא הטביל בשלולית מים סמוכה, ומניחה ליד הגוזלים. אני מניחה שהפעילות הזאת לא הייתה חלק מ'חומר הלימודים' בבית הספר של החסידות. יש תופעה מדהימה של הסתגלות יצירתית של בעלי חיים לסביבה המשתנה.
וגם אנחנו יכולים ללמוד להתאים את עצמנו למציאות משתנה. למשל, לאכול ארוחת בוקר. הפליגו חז"ל בסגולותיה של 'פת שחרית'. ויש תימוכין לכך בספרות הרפואית . מחקר בריטי מדד מרכיבי מאזן אנרגטי באנשים שאכלו ארוחת בוקר יומית של 700 קלוריות ליום עד השעה 11:00, מול כאלו שהיו בצום עד השעה 12:00. המחקר נמשך שישה שבועות. נמצא כי ארוחת בוקר גורמת לאנשים הסובלים מהשמנת יתר להיות פעילים יותר במהלך הבוקר. אז הכלל הראשון הוא- הקפידו על ארוחת הבוקר.
שנת צהריים, 'שלאפשטונדע', מיטיבה עם הבריאות. הרעיון של נמנום בשעת הצהריים, אומץ בחום בכמה חברות הייטק גדולות באירופה, שיצרו קפסולות שינה – מעין גליל סגור וממוזג ובו כר ומזרון שהעובד נכנס לתוכו כדי לחוות רבע שעת חלום, וכך פוחתים הפיהוקים בישיבות צוות. בעידן הקורונה, המעבר מהמשרד הביתי בחדר השינה לתנוחת שכיבה היא פשוטה וטבעית.
ולא נשכח את הפעילות הגופנית. הקורונה מזמינה למפגש עם החוץ, בוודאי כשהמלך בשדה. פעילות בחיק הטבע גוררת היחשפות לשמש. הפסוק קובע ש'שמש צדקה, ומרפא בכנפיה'; וכך מאושש המחקר. עשרים שנות מעקב אחר כמעט 30 אלף נשים בשבדיה העלו כי הימנעות מאור השמש מסוכנת כמעט כמו עישון. חשיפה לשמש מאריכה חיים בחצי שנה עד שנתיים בממוצע. נשים שנחשפו בקביעות לשמש חיו יותר מאשר נשים במצב בריאותי וגופני מקביל , שלא נחשפו.. ואולי יש פה משהו עמוק יותר: מי שמתחברת לאור שמש, במבט מאיר על הסביבה, מושכת על עצמה שפע רוחני ופיזי.. כמה זה חשוב כעת בעידן הקורונה. וחודש אלול מזמין לריענון של הרגלי הבריאות ששככו. וזאת תשובת הגוף והנפש יחדיו. חז"ל הדגישו שמי שמנסה להוכיח ממצוות שילוח הקן שהקב"ה רחמן משתקים אותו, כי מידותיו של הקב"ה אינן רחמים אלא גזרות. הקב"ה הרי מתיר לצוד עופות ולשחוט בעלי חיים לצורך רווחת האדם. אם נאיר פנס אחד של 'רחמים' של הקב"ה על בריותיו, מייד יאיר גם הפנס של הדין. ונסתרות דרכי אלוקינו.
אבל המצווה הזאת הופכת אותנו לרחמנים. היא באה לשם עידון מידותינו. לא לשווא ציווה הקב"ה שלא לקחת את האם והבנים יחד. הצורך בהגבלת הרכושנות ובהגבלת הכוחות שיש לנו מעדן אותנו ומלמד אותנו ענוותנות, ואנו לומדים גם לשמר את הרגשות שלנו ולא להקהות אותם יותר מדי בדברים של תכלית ותועלת, להישאר רגישים ועדינים. והרי ישראל רחמנים בני רחמנים הם. דרך המלך של היהדות כוללת עדינות והתבוננות עמוקה מה ה' אלוקינו דורש מעימנו, והוא דורש מעימנו בין השאר גם רחמים וגם עדינות כלפי כל בריותיו, עם הבנת המורכבות שבחיים.
בכל גיל נשים חולמות היריון, אבל להיות אימא פירושו קצת יותר מתשעה חדשי אינקובטור חי ואספקת חלב טרי יותר מתנובה. להיות אימא פירושו להיות מסוגלת להכיל את הילד שפרס כנפיים, להתבונן בשערותיו המתנפנפות, להקשיב להגיגי ליבו, להניח לו לשגות ולהיות שם בשבילו, לשחרר את החבל, להאמין בו, לסגת מהבמה ולתת לו לכתוב את תסריט חייו. כמה זה קשה.
מאין באים רחמי האם על בנה הייחודיים דווקא לה? הרחמים האלו יונקים מתשעה חדשים של שאיבה ממכל החיים. גם ברבות ימיה אין אישה שאינה מדברת על היריון בלשון הווה, כאילו היא שוכבת כעת על המשבר ומחכה למרדים שיביא על כנפיו את זריקת האפידורל הגואלת.
החובה לשלח את האם הרחק לפני שלוקחים את הבנים מותאמת לרגש הטבעי המקשר בין אם לבניה. זה הרי תפור על דמות האימא היהודייה, היידישע מאמע, המסורה לילדיה עד כלות. כואבת את כאבם ושמחה בשמחתם.
אני מכירה לא מעט נשים שזכו לקיים את מצוות שילוח הקן על כל דקדוקיה – ונפקדו. בוודאי שאין מה להפסיד מקיום מצווה זו, שנאמר עליה "למען ייטב לך והארכת ימים".
