צום י"ז בתמוז עוד שנייה, הפסקה אכזרית מעונת החתונות בדיוק בשיא. וההפסקה הזו היא בעצם זמן מצוין לדבר קצת על… תנחשו… נכון! בואו נדבר על דייטים! על מה דיברנו עד היום? בואו, זה הכי כיף. אז שמעו סיפור: יש לי חברה שקוראים לה רות והיא מתחתנת עוד השנה והבחור שלה נראה ממש נחמד, ממש. ואתם יודעים איך היא הכירה אותו? היא התחילה איתו. כן כן היא אשכרה שלחה לו הודעה קולית בוואצפ אחרי שהעבירו יחד משמרת שלמה באמבולנס, ושאלה אותו אם הוא רוצה לצאת איתה. הוא ענה לה שהוא עוד לא התחיל לצאת בכלל ושהיא בעצם קצת נופלת עליו אבל הבטיח לחשוב על זה, החזיר תשובה חיובית ואתם יודעים, השאר היסטוריה.
וחשבתי מעט כמה בנות היו מעזות לעשות את הצעד הזה. זה גם פחות מקובל שהבחורה תוביל התחלה של קשר כזה, וזו גם היכולת להעמיד את עצמך בפני 'לא' אפשרי ומביך. צריך המון רצון ותעוזה, 'עזות דקדושא' שכבר דיברנו עליה. ואפשר ללמוד מזה שאם רואים פוטנציאל, גם אם את בחורה וגם אם לא, לדעת שאפשר פשוט לעשות את הצעד הזה. זה עובד כשזה צריך לעבוד ויכול לצאת מזה טוב גדול. אגב, גם אם זה לא בדרך של פנייה ישירה זה עדיין מצריך אומץ, ובעיניי כשזה מכובד ובצורה עדינה, גם אם זה לא מתאים ולא יעבוד, זה בהחלט מוערך. שווה לכם לנסות, מקסימום תתחתנו כמו ידידיה ורות הנחמדים והמתוקים. מזל טוב!
יכולת לדרוש ולבקש את מה שאני רוצה – אני לא סתם רוצה רצון ריק וחסר תכלית, אני רוצה את זה כי אני חושבת שזה יעשה טוב. אולי לא אקבל כלום, אולי אקבל חלק, אני לא יודעת מה יצא מזה בסוף, אבל אני רוצה ועם זה אני אלך עכשיו ואפעל את מה שאני יכולה. הדרישה והרצון התחברו לי לסיפור של בנות צלופחד: חמש בנות יתומות שיכלו להאשים את כל העולם ואת אלוקים, לזרוק הכול, להתקרבן שאין אבא ואין נחלה, ולשבת על הברזלים או ליפול לסמים. אבל הן בחרו לבחון את האירוע, לברר ולצאת כביכול למאבק על מה שמגיע להן. לא נראה מהפסוקים שלגשת למשה רבינו ולפרוש את בקשתן ואת טענתן הייתה איזו מלחמה בכוחות האופל או משהו כזה. ובסך הכול משה רבינו אכן הקשיב להן ושלח את שאלתן להכרעה אצל הקב"ה, מה צריך יותר מזה..
אבל המאבק הזה הוא פנימי יותר מאשר חיצוני: להאמין שיש לי טוב גדול שמגיע לי. להסכים לפעול ולראות את הטוב הזה, להקשיב לרצונות שלי ולהאמין להם. בין אם זה אומר לשלוח הודעה לבחור או בין אם זה לגייס משלחת למשה רבינו…
וי"ז בתמוז. גאולה לא באה לבד, היא באה למי שיכול לקבל אותה, למי שמחכה ומתכונן אליה. איתערותא דלתתא קוראים לזה. זה אומר להפסיק לשבת ולחכות שכבר ההוא ישים לב אליי, אני קורצת לו משבט מעפילים, מה קורה! או לחלופין שמישהו פה במחנה יקלוט שאין לצלופחד נחלה ומה קורה עם הבנות שלו. ובכלל, מה קורה עם זה שכל שבת שנייה אני חוזרת לזה שהמצב בירושלים מדהים אבל לא מספיק מדהים, ושאנחנו צריכים לקום ולעשות מעשה ולהתעורר כבר, ואז מתישהו נפסיק לצום ותהיה גאולה ונרקוד במלא חתונות. אמן סלה.
תפריט
