- זכיתי לשרת הרבה שנים במילואים בחטיבה 417. סיפר לי הרב יצחק חלמיש, שהיה הרב הצבאי של החטיבה בשנותיה הראשונות, והיה גם הרב של חיל הים ורב במשטרת ישראל: ״את כל השאלות ההלכתיות והמוסריות הקשות שעלו בצבא במשך שנים רבות, הבאתי בפני הרב יוסף שלום אלישיב, כך שהנהגות רבות בצה״ל נבנו על פיו. למשל, כל תורת הבט״ש בשבת בחטיבת הבקעה (הפטרול הקבוע לאורך הגבול הירדני הארוך) נקבעה על פיו. הייתי מגיע הרבה לביתו, והוא היה מקדיש זמן רב למצוא פתרונות לכל הבעיות.
- אבי, הרב ישעיהו חלמיש (קיזלשטיין), היה עילוי, והרב קוק אהבו מאוד. ח״כ מנחם פרוש ז״ל סיפר לי שהרב קוק היה קורא לאבי ׳ילד השעשועים שלי׳. סיפר לי הגרש״ז אויערבך שלמד יחד עם אבי בחברותא שבע שנים ב׳עץ חיים׳, וכן סיפר לי הגרש״ז שהתווכחו שניים מגדולי הדור ההוא, ר׳ ישעיהו וינוגרד ור׳ איסר זלמן מלצר, מי יהיה גדול הדור הבא. רא״ז טען שזה יהיה ר׳ ישעיהו״.
- עוד סיפר לי הרב חלמיש: ״השתתפתי בטקס לציון 40 שנה לניצחון בנות הברית על הנאצים שהתקיים באיטליה. כשפתח החזן הצבאי הראשי, אריה בראון ז״ל, בתפילה, היה הלם בקהל (כזכור, היה לו קול עוצמתי במיוחד ומלא רגש, שלא היה צריך להיות חובב חזנות כדי שלא להישאר אדיש כלפיו…). שמעתי את החיילים האיטלקים מסבירים למופתעים שבהם: ׳זה הקארוזו של היהודים…׳..״.
- הזכרתי כאן את הרב מטשעבין, מנקיי הדעת שבירושלים, שאליה עלה בזקנותו בהשתדלות גדולה של הרב הרצוג, אחרי השואה שבה איבד את רוב משפחתו. בתגובה כתב לי עליו ר׳ מיכאל ברשינסקי: ״כאשר ברח הרב ברכבת לסיביר בדרכו לבוכרה, כפי שציינת במאמר, ליוו אותו ידידיו ותלמידיו אשר לא היו מוכנים לעזוב את הרב לנפשו. באמצע הנסיעה ברכבת, שהייתה מלאה וגדושה בצפיפות גדולה, נדחף אחד מתלמידיו ונפל מחוץ לרכבת לתוך השלג. כשראה זאת הרב, ביקש בכל לשון של בקשה שמישהו יקפוץ אחריו ויציל אותו, כי להשאיר יהודי במקום כזה היה גזר דין מוות, משום שכל האזור עדיין היה בשליטת הגרמנים. למרות זאת, בגלל הפחד, אף אחד לא נע ולא זע. כשראה הרב שאין מתנדבים צעק כהאי לישנא ׳אני מבטיח לכל מי שיקפוץ מהרכבת ויציל את היהודי שיזכה להינצל ולעלות לארץ הקודש׳. היה ברכבת אדם פשוט אך עם אמונה תמימה, ששמע את זה, לא חשב פעמיים, קפץ מהרכבת, והצליח במאמצים להגיע לאותו יהודי שנפל ונפגע ברגלו. הוא טיפל בו במסירות, ולאחר מספר ימים שבהם הסתתרו בלילות הצליחו להגיע לעיר הסמוכה, לתפוס שם את הרכבת הבאה לבוכרה, ותודה לא-ל אכן ניצל אותו יהודי, שרד את השואה והגיע לארץ. כשהגיע לארץ דבר ראשון חיפש לראות את הרב מטשעבין, ששמח מאוד לראותו וקיבלו בחיבוקים ובנשיקות. שמו היה אלי ברנר, הוא היה מתפלל איתי בבית הכנסת בנווה שאנן בחיפה, עבד למחייתו כל השנים כנהג אגד, והיה יהודי בעל לב חם ואהוב על הבריות״.
- על מפעלות תמים דעים סיפרה לי גב׳ ברכה גופשטיין: ״משפחת אימי גרה בחברון עד תרפ״ט, שאז, במהלך הפרעות, סייע ערבי להבריח אותם בעגלה, במעבר למגורים במקום בטוח יותר בעיר… עזה. אני זוכרת את סבי מצד אבי, משה ציון, היהודי המזוקן הנראה בסרט מכ״ט בנובמבר רכוב על חמור ודגל בידו, דופק בדלת ביתנו ומעיר אותנו בהתלהבות ב-2.00 באותו הלילה, ושואל מה אנחנו ישנים, הרי יש באו״ם רוב לתוכנית החלוקה, אפשר כבר לצאת ולשמוח״. ■
תפריט
