המחשבות שלי נודדות אל תקופת הקורונה. מתחננות – אל תכלאונו.  בדיוק חזרתי לטעום קצת מהעולם שהיה לנו קודם, בדיוק חזר לי קצת צבע ללחיים. התחלתי

"החברה שלנו ברחה מההוסטל וכרגע נמצאת בכפר. היא מפחדת מהערבי, הוא מכה אותה, אבל היא לא רוצה לחזור להוסטל", אמרה לי חברה טובה שלה שפנתה

סיימתי ארוחה במתחם התחנה בירושלים. שירות אדיב למופת, נקי. אין מילים. ואז פגשתי שם חבר שלי מהישיבה התיכונית. טיפוס די כושל שהצליח להביא לידי תמימות

רציתי לשתף אתכם בשאלה מעניינת מאוד ששאל אותי ידיד ותיק. הוא פנה אליי וסיפר לי כי הוא חושש מאוד שבגלל הקורונה לא יזכה להשתתף בחתונת

לפני שנים במהלך חופש זוגי במלון כינר התבשרנו בטלפון (אז לא היו מכשירים ניידים) ששפר מזלנו וזכינו במכונית. זאת לא הייתה מתיחה. התברר שתרמנו ארוכות

בשבוע שעבר יצאו ילדי הגן ותלמידי בתי הספר היסודיים לחופשת הקיץ, והיא תימשך כחודשיים. אנו ההורים שמחים בשמחת ילדינו, אך דאגה מלווה אותנו בעיקר בגלל

השתתפתי לא מזמן בהשתלמות חילוץ והצלה של פיקוד העורף, ובין השאר דיברו שם על חילוץ והצלה משרפות. הדובר של סשן השרפות תמצת ואמר שכדי ששרפה

הצורך במסירות לתפילה בכותל הולך ומתחזק ככל שגוברות ההגבלות עקב המגפה. מי שצעד לכותל בשבתות ההסגר פגש בצער את המראה המעציב של דלתות שער יפו

בשנת תשכ"ה (1965), עשרים שנה בלבד לאחר מלחמת העולם השנייה והשואה האיומה אשר עברה על עם ישראל, החליטה ממשלת ישראל לקשור בפעם הראשונה קשרים דיפלומטיים