אשתף אתכם בסיפור מלמד שקרה לי בערב ראש השנה בדיוק לפני שנה. לפני כמה שנים הפנו אליי אדם שהיה במצב כלכלי ואישי קשה מאוד. בשלב

נכנסתי לכיתה וחשבתי איך אני מוריד לתלמידים שלי את התובנה שבעוד כמה ימים הם הולכים לעמוד למשפט ואיך אפשר להטמיע בהם את הרעיון שראש השנה,

השיח הממשלתי ובעקבותיו השיח התקשורתי-ציבורי דן בכל האפשרויות של סגר לאוכלוסייה: סגר נושם, עוצר מלא, עוצר לילי ושאר סגרים למיניהם. ומייד עולה הזעקה של חלק

"גדלתי בבית שאן ושם למדתי בחמ"ד בחינוך היסודי, ואחר כך בתיכון, בישיבה קטנה ובישיבה גבוהה בבני ברק. את השירות הצבאי עשיתי בגבעתי, אני בעל תואר

היי קטנה, יפה שלי, מתוקה, רכה. עוד לא נולדת, ואני כל כך מתרגשת לבואך, מצפה בכיליון עיניים. תקופה ארוכה של ציפייה, והינה את ממש כאן.

ריבונו של עולם עוטה מלכות. החזן מזמר בקולו המרטיט: "היום הרת עולם… מעביר צאנו תחת שבטו, כן תעביר ותספור ותמנה… כמה ייבראון, מי יחיה ומי

"אני מרגישה שמאז שעשיתי את השיבה ליהדות אני לא לבד, ה' איתי בכל צעד שאני מתקדמת", אמרה לי אישה שהתאסלמה וחזרה ליהדות. היא הייתה רחוקה

הקורונה הביאה עימה מגוון גדול מאוד של שאלות שלא חשבנו עליהן בעבר. נוסף על השאלות בענייני המניינים והתפילות בימים הנוראים עלו באופן טבעי גם הרבה

בהנץ החמה של שבת המלכה הקדמתי לשים פעמיי, כדרכי, לעבר כותלנו היקר כדי לזכות וליהנות מאווירת הקודש המיוחדת ששורה על ירושלים בימי הרחמים והסליחות. בצאת